פסקי הרא"ש על כתובות ח:ז

אמר רבא א"ר נחמן הכניסה לו עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ודקל לפירות אוכל והולך עד שיכלה הקרן פי' רש"י משום דאיכא שיור עור ונוצה ועצי דקל. ורב אלפס ז"ל פי' דלא היה לה אלא חלב וגיזה וביצה ופירות הדקל בלבד. ולא נהירא לי דכיון דליכא שיור כלל אין לכלות הקרן לגמרי דבגלימא איכא שחקים. גפרית ומחפורת של צריף נשאר המקום. ואע"ג דקי"ל כחנניה דלא חייש למיתה ואע"פ שלא נשאר כלל. התם אינו מכלה מה שהכניסה לו אבל הכא שלא הכניסה לו אלא החלב והגיזה מסתברא שאין לכלותם והראב"ד ז"ל פי' הטעם כיון דמקום החלב והגיזה קנוי לה הוי חלב של כל יום ויום פירא ולא מסתבר דלא מיקרי גזעו מחליף אלא היכא שנשאר מן הקרן קיים: אמר רב נחמן עיילא ליה גלימא פירי הוי. ומכסי ואזיל עד דבלי. כמאן כי האי תנא דתניא המלח והחול ה"ז פירי. גפרית ומחפורת של צריף ר"מ אומר קרן וחכ"א פירות: ר"ש אומר מקום שיפה וכו'. ר"ש היינו ת"ק. מחוברין בשעת יציאה א"ב. רבינו חננאל ורב אלפס ז"ל פסקו הלכה כר"ש משום דמסתבר טעמיה דמשוה מדותיו בכניסה וביציאה. והראב"ד ז"ל הביא ראיה מדקתני להא דרבי שמעון סתמא בתוספתא דפירקין. וגם תני לה גבי הלכתא פסיקתא אצל היורד לנכסי שבויין. ובהלכות גדולות כתב דר' שמעון לא פליג אתנא קמא. אלא מאי דלא פירשו רבנן אתא איהו לפרושי. וגרסינן מחוברין בשעת יציאה אתא לאשמועינן. ומצאתי כתוב בשם ה"ר יונה ז"ל דאפילו בפירות גמורים שהגיעו ליתלש בכניסתה שלו וביציאתה שלה ואע"ג דקי"ל דכל העומד לגדור כגדור דמי ורבי שמעון נמי מודה בהא בב"ק (דף נה:) גבי אכלה פירות גמורין. שאני הכא דאכילת פירות אינו אלא תקנת חכמים. וכן תיקנו פירות הנלקטין בעודה תחתיו שלו וכן מוכח בירושלמי (בפ' זה הלכה ד) דגרסינן התם כי קאמר ר"מ אפי' בכרם העומד ליבצר. וקמה העומדת ליקצר. וכיון דרבי מאיר ורבנן איירי בהכי רבי שמעון ורבנן נמי בהכי איירי. ובהכי מיתרצא נמי מה שהקשה ה"ר יוסף הלוי ז"ל על פסק רב אלפס ז"ל מההיא דיש נוחלין (דף קלו.) הכותב כל נכסיו לבנו לאחר מותו מכר האב מכורין עד שימות ושמין את המחובר ללוקח. אלמא בפירות מחוברין אזלינן בתר מאן דגדלי ברשותו. ומחמת קושיא זו פסק הלכה כרבנן. ולא קשיא מידי כדפרישית דאכילת פירות אינו אלא תקנת חכמים. וגם לדידיה קשה לרבנן על הכניסה. אלא ודאי חכמים השוו מדותיהם באכילת פירות שכל הנלקטים תחתיו הם שלו: