פסקי הרא"ש על כתובות ח:יא

איבעיא להו בעל שמכר קרקע לפירות מהו. מי אמרי' מאי דקני ליה אקני להו או דלמא כי תקינו ליה רבנן פירי משום רווח ביתא. אבל לזבוני לא. משמע דפשיטא ליה לאחר שליקט הפירות יכול למוכרן מדלא קא מיבעיא ליה אלא במוכר קרקע לפירות. והיינו טעמא כשמוכר פירות בכל שנה ושנה איכא רווחא בדמים. וגם נהנו מן הפירות קודם שמכרן. אבל כשמוכר הקרקע לפירות ולשנים מרובות ומקבל הדמים כאחד ומוציאן ליכא רווח ביתא מכאן ואילך. יהודה בר מרימר אמר משמיה דרבא מה שעשה עשוי. רב פפי משמיה דרבא אמר לא עשה ולא כלום אמר רב פפא הא דיהודה בר מרימר לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר. דההיא איתתא דעיילת ליה לגברא תרתי אמהתא אזיל גברא נסב איתתא אחריתי. עייל לה חדא מינייהו. אתת לקמיה דרבא צווחא ולא אשגח בה. מאן דחזא סבר מה שעשה עשוי. ולא היא משום רווח ביתא הוא והא קא רווח ביתא. פירש רב אלפס ז"ל דהא איכא אחריתי. ומתוך דבריו משמע שגם היה יכול למוכרה לאחר כיון דאיכא אחריתי. ולא מסתברא כלל דלמה ימכור נכסי מלוג שלה דליכא רווח ביתא באחת כי היא רוצה להשתמש בשתיהן. לכך נראה כפירוש רש"י דמיירי כשהכניס צרתה לביתה היא משמשת לכל בני הבית כבתחלה אלא שייחד אותה לצרה להיות תדירה לשימושה. ולא נתמעט רווח ביתא. שכן דרך השפחות לשמש לארחי ופרחי ולכל הנכנסים לבית. והלכתא בעל שמכר קרקע לפירות לא עשה ולא כלום. מאי טעמא אמר אביי חיישינן שמא תכסיף. רבא אמר משום רווח ביתא מאי בינייהו ארעא דמקרבא למתא. אי נמי בעל אריס הוא אי נמי זוזי ועביד בהו עיסקא והלכתא כרבא. וכתב רב האי בשער ד' בספר מקח וממכר שאם רחוק הקרקע ממנו ומכרו לפירות מכור. דכיון שהוא רחוק ממנו ואינו יכול להביא הפירות לביתו גם מעיקרא ליכא רווח ביתא ואע"פ שהיה מוכר פירות של כל שנה ושנה והיה לה ריוח בדמיהם. כיון שהוא רחוק ממנו וצריך להוציא הוצאות ולטרוח בכל שנה טוב יותר למכור לפירות: