פסקי הרא"ש על כתובות ב:א

האשה שנתאלמנה או שנתגרשה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך. אם יש עדים שיצתה בהינומא וראשה פרועה כתובתה מאתים . רבי יוחנן בן ברוקא אומר אף חילוק קליות ראיה:

גמ' טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים הבעל מהימן ואף שבועה דאורייתא לא בעי אע"פ שהיא תובעת מאתים והוא מודה לה במנה. ולא חשבינן ליה כמודה מקצת משום דהוה ליה כהודאת שיעבוד קרקעות דכתובה שיעבוד קרקע היא. ואפילו לבתר דתקינו דכתובה גובה ממטלטלי לפי שאינו יכול לומר פרעתי כרבי יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. הלכך האי מנה דמודה ביה הוה ליה הילך כיון דאין לו טענה ליפטר הימנו ואאידך מנה הוה ליה כופר הכל ופטור משבועה. והכי איתא בירושלמי דפרקין דגרסינן סלעים דינרים ונמחקו אין פחות משנים מכאן ואילך מלוה אומר חמש ולוה אמר שלש. בן עזאי אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע. וחכמים אומרים אין ההודאה ממין הטענה. פי' שההודאה בקרקעות היא. נהי נמי דשטרא לית בה אלא שנים מ"מ כיון שהודה בשלישי הוי כאילו נכתב בשטר והכפירה הוי במטלטלין. ובעי עלה הא אם ההודאה ממין הטענה יהא חייב והכא כמי שההודאה ממין הטענה כלומר שהרי אין לה שטר והיא טוענת מאתים והוא אומר מנה. ופריק כ"ע מודו שהוא חייב לה מנה פירוש שאינו יכול לכפור באותו מנה שהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הלכך כאילו יש לה שטר על אותו מנה ושעבוד קרקעות הוי והיא תובעת ממנו מאתים והמוציא מחבירו עליו הראיה. ומתני' אתיא כרבן גמליאל משום דהוי ברי וברי. ואלמנה נמי חשבינן טענת היורשין ברי כיון דטענינן ליתמי כל מה דמצי אבוהון למיטען: