פסקי הרא"ש על כתובות יב:ג

אמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך ועמדו וקדשו הן הן הדברים הנקנין באמירה אמר רבא מסתברא מילתא דרב בבתו נערה דקא מטי הנאה לדידיה בכסף קידושיה אבל בבתו בוגרת לא והאלהים אמר רב אפילו בבתו בוגרת דאי לא תימא הכי אבי הבן מאי הנאה מטיא לידיה אלא בההיא הנאה דקא מיחתני אהדדי גמרי ומקני להדדי. ירושלמי אבל לא האח על ידי אחות ולא אשה על ידי בתה ואפילו היא קטנה וגרסינן נמי התם ובלבד מן הנשואין הראשונים ואם תאמר והא דתנן לקמן בפרק בתרא (כתובות ד' קח:) הפוסק מעות לחתנו ופשט לו הרגל תהא יושבת עד שתלבין ראשה וכיון שהן דברים הנקנין באמירה יוציא ממנו בב"ד מה שפסק לו ויש לומר דמיירי בנשואין שניים ורשב"ם תירץ דהכא מיירי שקדשו מיד בשעת הפסיקתא וכן משמע מדקאמר עמדו וקדשו והתם בקדשו לאחר זמן ובשעת הקידושין לא הזכירו הפסיקתא וה"ר מאיר הלוי ז"ל תירץ דמיירי כשאין לו מעות לפרוע הפסיקתא: אמר ליה רבינא לרב אשי דברים הללו נתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב פירש רש"י נתנו חכמים כתיבה לדבר אם באו להחתים עדים בדברים הללו שהם בלא קניין או לא ניתנו ליכתב דלא ליטרוף ממשעבדי וכין דליכא קניין לא משתעבדי נכסי. משמע מתוך פירושו דאפי' אם רוצים שניהם לכתוב אין יכולין לכתוב ונראה לפרש ניתנו ליכתב דכמאן דקנו מידו דמי דסתם קניין לכתיבה עומד וכותבין אפי' שלא מדעת המתחייב ור"ח ור"ת מפרשים ניתנו ליכתב כלומר ניתנו לגבות דווקא ע"י כתיבה ולאו דווקא דברים הנקנין באמירה אלא לאשמועינן דלא בע קניין או לא ניתנו ליכתב דאף בלא כתיבה קונין א"ל לא ניתנו ליכתב ואי קשיא לך הא תנן מתו בנותיו נזונות מנכסים בני חורין והיא נזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב דמשמע מינה דניתנו ליכתב התם כשקנו מידן דסתם קניין לכתיבה עומד: