פסקי הרא"ש על כתובות יב:א

הנושא את האשה ופסקה עמו שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים נשאת לאחר ופסקה עמו שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי אזונה אלא מוליך מזונותיה למקום שהיא אמה וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנים אותה כאחד אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות נשאת הבעל חייב במזונותיה והם נותנין לה דמי מזונות מתו בנותיהן ניזונות מבני חורין והיא ניזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב הפקחין היו כותבין ע"מ שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי. ורושלמי תני זנה ה' שנים הראשונות בין ביוקר בין בזול היה ביוקר והוזלו אם הוא גרס נותן ביוקר ואם היא גרמה נותן בזול היה בזול והוקרו בין שהיא גרמה בין שהוא גרם נותן בזול פירוש אם היו המזונות ביוקר בחמש שנים הראשונות ולא נתן לה ואח"כ הוזלו אם הוא גרם שעיכב מליתן לה צריך ליתן לה כשעת היוקר אבל אם הראשונות היו בזול אינו חייב לשלם ביוקר אלא דמי אותן שנים כעין שגזל. תוספתא כתב לזון בת אשתו או בן אשתו הרי הן כבעל חוב והן קודמין לכל אדם לא יאמר להם צאו ועשו מלאכה ואני זן אתכם אלא אלא הן יושבין ומעלה להן מזונות כתב לזון בת אשתו ושברה האשה לבעלה שכתבה לו שובר ופיצתה אותו ממזונות בתה לא הועיל לו כלום שזכין לקטן ואין חבין לו ירושלמי תמן תנינן בנן נוקבין דיהוויין ליכי מינאי תהוויין יתבן בביתי ומיתזנן מנכסי ותני עלה ומתכסין בכסותי מעשה ידי הבת של מי נשמעינה מן הדא נשאת הבעל חייב במזונותיה והן נותנין לה דמי מזונות הדא אמרה זנה ומעשה ידיה של בעלה אמר ר' אסי הדא אמרה הפוסק לזון כלתו זנה ומעשה ידיה של בנו ומה שהביא הירושלמי ראיה ממתניתין לבנן נוקבן לא דמי דמתניתין בחוב קא אכלה ובגמרא דידן לעיל מפרש טעמא בפ' נערה (כתובות דף מג.): והן נותנין לה דמי מזונות ומסתברא דנותנין לה כל מזונותיה משלם ולא לפי ברכת הבית. ולא דמי לאלמנה שלא התנה אלא לזונה בביתו שכך כתב לה את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי ובאלמנה נמי כי אתיא בטענה נותנין לה מזונותיה משלם כדתנן (דף קג.) ואם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והם ילדים זנים אותה והיא בבית אביה כל שכן זו שעיקר תנאה אינו אלא בבית אמה. מפני שהיא כבעלת חוב פי' כבעל חוב לגבות מן המשועבדים ולא כבעלת חוב ממש שאם מתה אינו משלם ליורשיה והכי איתא בירושלמי חלתה כמי שנשאת מתה כבר מתה הפקחין היו כותבין כל זמן שאת עמי מסתבר שאם גירשה והחזירה כבר נתבטל תנאו ואין לה עליו מזונות דכל זמן שאת עמי מנישואין אלו קאמר והכי איתא בירושלמי כל זמן שאת עמי מתה אינה עמו נתגרשה אינה עמו והירושלמי נראה לי דאינו ראיה לכאן דלא איירי בהחזירה דומיא דמתה כתב ה"ר מאיר הלוי ז"ל דהני מזונות דמתניתין (לעיל כתובות דף סד) לא מיחייב למיתב לה אלא במשרה אשתו ע"י שליש ואפי' בעשיר שבישראל לא מיחייב למיתב לה לפי כבודו דכי אמרינן (לעיל כתובות מח. סא.) עולה עמו ואינה יורדת עמו הני מילי לגבי אשתו אבל לגבי בתה לא ולא תימא הני מילי דאיהי גופה הויא ענייה אבל אם היתה עשירה חייב לזונה לפי כבודה אלא אפי' עשירה נמי אינו חייב לזונה אלא בפחות שבמזונות דכי אמרינן הכי הני מילי לגבי אשתו דבתנאי ב"ד קא אכלה אבל בת אשתו דאיהו חייב נפשיה יד בעל השטר על התחתונה ונותן לה בפחות שבמזונות ולא נהירא לי דמי שנותן מעות לבעל הבית כדי לפרנסו או עושה לו טובת הנאה כדי לפרנסו כי הך דמתני' מסתמא דעתו שיתפרנס כאחד מבני ביתו ולא שיתנהו לרע מכל בני הבית שיהיו הם אוכלים בשר ושותין יין והוא יאכל זרעונים וישתה מים ולא נתנו חכמים קצבה למזונות אלא במשרה ע"י שליש אבל כשהיא אצלו מתגלגלת עמו במה שהוא סועד הן רב הן מעט ומצינו במזון פועלים (ב"מ דף פג.) שהחמיר רבי מתיא בן חרש ואמר אפי' אתה עושה להם כסעודת שלמה אי אתה יוצא ידי חובתך ורבי שמעון בן גמליאל אומר הכל כמנהג המדינה וגם זה מנהג שאדם משוה חלק אוכלי שלחנו וגם מצינו שהחמירה תורה על האדם במזון הנלוים אליו שייטיב להם עמו במאכל ובמשתה הלכך המתחייב בפרנסת אדם מחוייב לפרנסו כשאר אנשי ביתו. ואם חלתה אינו חייב לרפאותה ואע"ג דאמרי' (לעיל כתובות נב:) במזון האשה דרפואה שאין לה קצבה הרי הן כמזונות הני מילי באוכלת בתנאי ב"ד שהוא מחוייב להספיק כל צרכיה אבל המקבל עליו לפרנס אין הרפואה בכלל. הא דאמרינן במתני' אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות אם מתה האם או גרשה בעלה השני שניהן חייבין לזונה ואם כל אחד מהם אומר אני זנה עמי ואיני רוצה ליתן דמים כתב ה"ר מאיר הלוי ז"ל שהדבר תלוי בה אצל מי היא רוצה להיות וכן מסתבר: