פסקי הרא"ש על כתובות יא:ב

אר"א אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה מה שתפסה תפסה וכן כי אתא רב דימי אמר מעשה בכלתו של רבי שבתאי שתפסה דסקיא מליאה מעות ולא היה כח בחכמים להוציא מידה אמר רבינא לא אמרן אלא למזונות אבל לכתובה מפקינן מינה מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא כתובה דממקרקעי ולא ממטלטלי מזוני נמי ממקרקעי ולא ממטלטלי אלא מאי דתפסה תפסה א"ל רבי יעקב בר נפתלי לרבינא הכי אמרינן משמיה דרבא כוותיך והאידנא דתקינו רבנן כתובה אפי' ממטלטלין כיון דמזוני תנאי כתובה נינהו ותנאי כתובה ככתוב' דמיא ניזונת נמי ממטלטלי בין שתפסה בין שלא תפסה ירושלמי (ה"ב) אלמנה שתפסה אלף זוז במזונותיה אין מוציאין אותן מידה מהו למימר לה חוי מה שבידך תלמידי דר' יונה אמרי אמרי' לה חוי מה שבידך אמר לון רבי יוסי בר בון מכיון שיש לה לישבע בסוף אפי' תיי מה שבידך לא אמרי' לה וריצב"א כתב לרבינו שמשון אחיו מה שכתבת אחי דאלמנה שתפסה למזונותיה כל מה שתפסה יכולה לעכב אפילו כמה וכמה מההיא ירושלמי דפ' אלמנה לפי זה לא שבקת חיי לכל בריה נשים גבירות ושולטות בממון בעליהן ויש להן בנים קטנים יקחו כל הממון ולא יתבעו לעולם כתובה ויתפסו הכל בשביל מזונות וכן נשים שאינן גבירות אם יש מטלטלין הרבה בתוך הבית או כסף וזהב יקחו הכל אלא יש לפרש הא דקאמר התם ר' יוסי בר' בון אמר מכיון שהיא עתידה לישבע בסוף אפי' חוי מה שבידך לא אמרי' לה. מתוך לשונו משמע דוקא בשביל שסופה לישבע הא אין סופה לישבע אמרי' לה חוי מה שבידך א"כ בנדון זה שלקחה הכל ואינה עתידה לישבע בסוף אמרי' לה חוי ומוציאין מידה כל המותר על מזונותיה לשנים עשר חודש כי יותר אין ראוי שישאר בידה ממה שראוי בפעם אחת למכור בקרקעות ובהא שיעורא אמרינן מה שתפסה תפסה ואלף זוז דקאמר לאו דוקא אי נמי בעשירה שראויה לכך בשנים עשר חדש אי נמי נראה מה שתפסה תפסה ראוי לומר אפי' ביתר משנים עשר חדש ובלבד שתפסה פחות מכדי כתובתה שסופה לישבע על כתובתה אבל אם תפסה יותר מכדי כתובתה שאין סופה לישבע על כתובתה לא והא דקאמר אפילו חוי מה שבידך לא אמרינן היינו היכא דידיע לן שלא תפסה כדי כתובתה לפי שסופה לישבע אבל אי לא ידעינן כמה תפסה לא ולכאורה אם היתה תובעת מזונותיה אחרי כן ואמרה שכבר אכלה כל מה שתפסה לא היו זנין אותה עד שתשבע כמה לקחה עד כאן דבריו ורבינו מאיר כתב השתא לפי דבריו אחרי שהיתומים אומרים שתפסה יותר מכתובתה היה לנו להשביעה אמנם לפי דברי רבינו שמשון אחיו שנחלק עליו אפילו בתפסה יותר אין להשביעה וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל (פי"ח מהל' אישות ה"י) שכתב אלמנה שתפסה מטלטלין כדי שתזון מהן בין שתפסה מחיים בין שתפסה אחר מיתה אפי' תפסה ככר זהב אין מוציאין מידה אלא שכותבין לה ב"ד מה שתפסה ופוסקין לה מזונות ומחשבין עמה והיא ניזונת ממה שבידה עד שלא יהא לה מזונות יותר או עד שתמות ויקחו היורשין את השאר וכו' ואחרי שכתב אפילו ככר זהב שמע מינה דסבירא ליה דתפיסה למזונות מהניא אפי' ביותר מכתובתה ולא מפקינן מינה ופשט הירושלמי דקאמר אלף זוז וגמרא דידן דקאמר דסקיא מליאה מעות משמע נמי הכי דאפילו טובא יותר מכדי כתובתה לא מפקינן מינה וטעמא הוי משום דלא ידעינן כמה תחיה וכמה תצטרך למזונות כי שמא יאבד מהן או שמא תחלה ותצטרך לרפואה שאין לה קצבה שהיא בכלל מזונות וכיון דאף אם תפסה למזונותיה הרבה יותר ממזונותיה לא מפקינן מינה א"כ למה היה לנו להשביעה השתא הרי לא מצינו שום שבועה כיוצא בזו מצינו נשבעין ולא משלמין נשבעין ונוטלין אבל בנדון זה שבועה זו למה לא ליטול ולא ליפטר מעכשיו אמנם אם אחר זמן תאמר שכלו כל המטלטלין שתפסה ותבוא לתבוע מזונות לא יהבינן לה מידי עד שתשבע שלא נשאר בידה ממה שתפסה ולא נתנה ולא בזבזה כלום דבהא מודה הרמב"ם ז"ל שהרי הוא כתב (שם הי"ט) אלמנה שבאה לבית דין לתבוע מזונות יש מי שהורה שפוסקין לה מזונות ואין משביעין אותה ואין ראוי לסמוך על הוראה זו מפני שנתחלף לו הדבר באשה שהלך בעלה למדינת הים ורבותי הורו שאין לה מזונות מד שתשבע שהרי זו באה ליפרע מנכסי יתומים ולזה דעתי נוטה וכן ראוי לדון עכ"ל ואפי' לדברי הגדולים האומרים דבכל ענין קאמר חנן לא תשבע בתחלה אפי' כי אתיא לאפוקי מזוני מיתמי נראה לי דכל כהאי גוונא שעכבה ממון היתומים יותר מן הראוי להגבותה בבית דין בפעם אחת דהיינו כדי מזון שלשים יום מודו כ"ע דלא יהבינן לה עד שתשבע כי צריך לתת טעם מאי שנא למזוני דלא משביעינן לה משום דסופה עתידה לישבע על כתובתה ואע"פ דשמא לא תבוא לעולם לידי גיבוי כתובה ובשאר דוכתי לא אמרינן הכי שהרי אפוטרופא ושותפין ואריסין הנשבעין שלא בטענה אי בעי משבעי אהדדי כל יומא ולא אמרי' ימתין עד לבסוף ואז ישבע על הכל אלא נראה דהיינו טעמא גבי אשה דאי ידעה שעתידין להשביעה מל מזונותיה בימי מיגר אלמנותיה שהיא יושבת לכבודו הויא לה קטטה מעיקרא בהדי בעלה ואין אדם דר עם נחש בכפיפה אבל בנדון זה שרגלים לדבר וראוי לחושדה לפי שתפסה ממון היתומים והיה ראוי להשביעה מיד אלא שלא מצינו שבועה כיוצא בזו כדפרישית לעיל מ"מ ודאי אם תתבע מזונות אח"כ ראוי להשביעה לכ"ע ע"כ דברי רבינו מאיר ומתוך דברי הרמב"ם ז"ל משמע שפסק כתלמידי דרבי' יונה דאמרי' לה חוי מה שבידך וכן מסתבר: