פסקי הרא"ש על כתובות י:ו

ההוא גברא דזבנה לכתובתה דאמיה בטובת הנאה פי' רש"י שמכרה בחיי אביו אם ימות אביו ואח"כ תמות אמו וירש כתובתה שתהיה של זה הלוקח ואמר אי אתיא אמיה ומערערת לא מפצינה לך שכיבה אמיה ולא עירערה אתא איהו וקא מערער סבר רמי בר חמא למימר איהו במקום אמיה קאי א"ל רבא נהי דאחריות דאמיה לא קביל עילויה אחריות דנפשיה מי לא קביל עילויה. מכאן היה נראה לר"ת הא דאמר בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קלו.) ובפ"ק דבבא מציעא (דף טז.) מה שאירש מאבא מכור לך לא עשה ולא כלום היינו כשאמר בסתם אבל אם אמר שדה זו שאירש מכור לך קנה. אפי' למאן דאמר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דכיון שהירושה עתידה ליפול לפניו מאליה וגם בירר המכר לא חשיבא כולי האי דבר שלא בא לעולם דאי לא תימא הכי היאך מכר כל עיקר כתובת אמו דהיינו מה שאירש מאבא מכור לך דמל כרחך המכר היה מכר דאם לא היה מכר היה חייב להחזיר הדמים דהא דקאמר לא מפצינא לך היינו על עירעור אמו אבל על זה לא התנה שאם לא היה המכר מכר מעיקרא שלא יחזיר הדמים והיאך ס"ד דרמב"ח למימר שלא יחזיר הדמים ולא מסתבר למימר דאתיא כמ"ד אדם מקנה דשב"ל דלא הוי מייתי הש"ס עובדא דלא כהלכתא אבל לפירוש שני דרש"י שמפרש שמכר שדה המיוחד לכתובת אמו אז אין ראיה מכאן ועוד הביא ראיה מהא דאמרי' בשלהי מי שמת (בבא בתרא דף קנט.) בין שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות ומפרש טעמא משום דאמר אנא מכח אבוה דאבא קאתינא ובלאו האי טעמא נמי דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא ודאי מיירי כגון שאמר שדה זו שאירש מאבא: