פסקי הרא"ש על כתובות א:ט

אמר רב יוסף ברבי חנינא א"ר הונא כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו וגבי אבילות תניא אע"פ שאמרו אין אדם רשאי לכוף אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת באמת אמרו מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו. אלמא אבילות חמירא ליה מנדה לפי שלבו של אדם נכנע בזמן אבילתו. אלא משום דהאי אבילות קילא ליה לפי שהקילו בו חכמים שנוהג ימי המשתה ואח"כ ימי אבילות. הלכך חתן שמת אביו או חמותו בין בעל בין שלא בעל הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים. וכיון דהאי אבילות קיל מנדה אינה מוזגת לו הכוס ואינה מצעת לו את המטה ואינה מרחצת לו פניו ידיו ורגליו. יש שרוצים ללמוד מכאן דמי שמת לו מת ברגל כיון שנוהג ימי הרגל תחילה דמיא להכא וקילא ליה הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים ולא נהירא לי דלא דמי לקילותא דהכא דאקילו ביה טפי שהרי מת לו מת קודם שחלו שבעת ימי המשתה והתירו לו חכמים להכנים את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה כדי לדחות אבילות מעליו אבל מת לו מת ברגל שכבר חלה עליו הרגל ישנה עמו בבית. הא דאמרי' גבי נדה מצעת לו המטה תרי גווני הצעות יש דלקמן פ' אע"פ (כתובות דף נט:) תנן הכניסה לו שלש שפחות אינה מצעת לו המטה וכו' ד' יושבת בקתדרא ואמרי' עלה בגמ' (דף סא.) אע"פ שיושבת בקתדרא אבל מוזגת לו הכוס ומצעת לו המטה ומרחצת פניו ידיו ורגליו ופרש"י דהאי הצעת המטה היינו לפרוס הסדין והמכסה דאינו דבר של טורח ומילי דחיבה נינהו שתחבב עליו ולא דמי להצעת המטה דמתני' דהוי דבר של טורח כגון הצעת כרים וכסתות. ונראה דהצעת המטה דהכא היינו פריסת סדין ומכסה מדחשיב הני תלת בהדי הדדי כי ההיא דלקמן אבל הצעת כרים וכסתות שאינו דבר של חיבה נראה דשרו לנדה והא דאסרינן הכא היינו דוקא בפניו דאיכא למיחש להרגל דבר אבל שלא בפניו נראה דשרי והאי דקאמר הרחצת פניו ידיו ורגליו היינו לשפוך מים כשהוא רוחץ אבל לא שתגע בו דאף בלא רחיצה נמי אסורין כדקאמר בפ"ק דשבת (דף יג:) חס ושלום שלא נגע בי אפי' באצבע קטנה וה"ר מאיר הלוי ז"ל כתב אע"פ דאמרינן הכא חתן שבעל ופירסה נדה דאשתו ישנה עמו בבית למשנה אחרונה שאמרו בועל בעילת מצוה ופורש הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים משום דאקילו בה רבנן בהאי איסורא דנדה והתירו לו לגמור ביאתו והביא ראיה מהא דקי"ל דאבילות דעלמא חמירא ליה מנדה ואבילות דהכא כיון דאקילו ביה חיישינן דלמא אתי לזלזולי ביה כ"ש באיסור נדה כל היכא דאקילו רבנן גביה חיישינן דלמא קילא ליה ואתי לזלזולי בה. ועוד הביא ראיה מדאמר רב יוסף למילתיה אמי שפירסה אשתו נדה ומפליג בין בעל בין לא בעל () ולא מפליג ברישא בין משנה ראשונה למשנה אחרונה דאית לה בועל בעילת מצוה ופורש אלמא אפילו למשנה אחרונה הוא ישן בין האנשים וכו'. ואין דבריו נראין לי גם אם כתבו בשם הר"ר יוסף הלוי אבן מג"ש ז"ל דלא דמי להאי קילותא דהכא הפקיעו חכמים דבריהם מה שאסרו אונן בתשמיש המטה והתירו לו שמחת חופה וביאה כדי לדחות אבילות מעליו אף לאחר קבורה אבל הכא לא הקילו חכמים אלא אדרבה החמירו חכמים האחרונים חומרא יתירה לטמאות דם בתולים משום שמא נתערבו בו דם נדות הלכך ליכא הכא קילותא דניחוש דלמא אתי לזלזולי ביה ומה שהתירו לו לגמור ביאתו אי אפשר בענין אחר כדאמרינן בפ' תינוקת (נדה דף סה:) דא"כ לבו נוקפו ופורש. ומה שהביא ראיה מדלא מפליג רב יוסף ברישא אינה כלום דהך ברייתא לית לה בועל בעילת מצוה ופורש מדתני פירסה נדה ורב יוסף ניחא ליה לפלוגי במה דאיירי מתניתי' ומינה שמעינן דה"ה למשנה אחרונה אחר שבעל בעילת מצוה שישנה עמו וכן עמא דבר: ויראה דבאבילות מותר לישן עם אשתו במטה הוא בבגדיו והיא בבגדיה דאבילות חמירא ליה מנדה ובנדה מיבעיא לן בפ"ק דשבת (דף יג.) נדה מהו שתישן אצל בעלה היא בבגדה והוא בבגדו ונהי דפשט התם לאיסורא דאיתקיש נדה לאשת רעהו מ"מ באבילות דחמירא ליה שרי. אבל בקירוב בשר ראוי להחמיר ואין להביא ראיה שמותר לישן עמו במטה מסוגיא דשמעתין דקאמר מאי לאו עמו במטה דלאו דוקא עמו במטה ממש דהא קתני וכופה מטתה דמשמע מטתה שהיא ישנה עליה כדי לנהוג עמו אבילות: