פסקי הרא"ש על גיטין ד:ט

וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה וא"ת בין חכם בין בעל היאך יכולין להתיר שלא בפני היתומים הא אמרינן בנדרים בפרק רבי אליעזר (נדרים דף סה.) במדין נדרת במדין לך והתר נדרך ויש לומר דודאי לכתחלה אין להתיר שלא בפני היתומים אבל אם התיר מותר תדע מדסמך צדקיה שהיה צדיק גמור על מה שהתירו לו סנהדרין שלא בפני נבוכדנצר ועוד היה אומר ר"ת דאין צריך בפניו היכא דהנודר נדר מדעתו ולא מחמת טובה שעשה לו אלא דווקא דומיא דמשה דמחמת הנדר נתן לו יתרו בתו וכן צדקיה היה מסור ביד נבוכדנצר להורגו וע"י השבועה הניחו כי האי גוונא בעינן בפניו וכן מוכח בסוטה פרק ואלו נאמרין (סוטה דף לו:) דאמר ליה יוסף לפרעה אבי השביעני אמר לו פרעה זיל איתשיל אשבועתך אלמא היה יכול להתיר שלא בפני יעקב. בירושלמי דנדרים פ' השותפין ה"ד מפרש טעמא הא דאין מתיר את הנדר אלא בפניו היינו מפני החשד ומפני הבושה מפני החשד שלא יחשדנו אותו שנדר בפניו שחילל נדרו בלא התרה ומפני הבושה שהנודר מתבייש מאותו שנדר בפניו כי הוא סבור שחילל נדרו ולהני טעמי אף לכתחלה מתירין את הנדר שלא בפניו רק שמודיע לו ההיתר וטעמא דגמרא דידן עיקר ואין להתיר לו אלא בפניו פירוש בידיעתו כמו אין חבין לאדם אלא בפניו: