פסקי הרא"ש על גיטין א:יז

אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ל"ש מלוה ול"ש פקדון בכולהו קנה ריב"א היה אומר דאפילו בעל כרחו של לוה או של נפקד קנה שהרי למ"ד דווקא בפקדון ולא במלוה למה לי מעמד שלשתן תיפוק ליה דתנו כזכי ואמרי' בפ' המוכר את הספינה (בבא בתרא דף פה.) ברשות הלה המופקדין אצלו כיון שקבל עליו קנה לוקח אלא ודאי דהכא בעי מעמד שלשתן כדי שיקנה בעל כרחו של נפקד או של לוה ולפר"ת דלא אמרי' תן כזכי במתנה וכן נמי צריך שימסור לו מיד ליד אז אין ראיה מכאן ומיהו דקדק ר"ת דמשום פקדון לא היו צריכין לתקן מעמד שלשתן דהוי הלכתא בלא טעמא דיכול לומר לו זכה בפירוש ואף ע"פ שיש לומר שהוצרכו לתקן כשאין הפקדון ביד הנפקד דמשום מילתא דלא שכיחא כזה שיפקיד אדם פקדון ביד אחר לא היו מתקנים מעמד שלשתן דהוי הלכתא בלא טעמא ועוד הביא ראיה מעובדא דאיסור גיורא דהוי ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא וקאמר רבא היכי ליקנינהו רב מרי להני זוזי אי במעמד שלשתן לא אזלינא משמע דאי הוה אזיל הוה קני רב מרי בעל כרחיה דרבא ואין לומר הא דקאמר רבא לא אזלינא משום דאי הוה אזיל היה מתבייש לומר שאינו מתרצה א"כ בלא טעמא דמעמד שלשתן היה לו לירא שמא יאמר זכה לו אלא ודאי לא היה חושש לזה שאם היה אומר זכה לו היה אומר אינו רוצה אבל במעמד שלשתן היה קונה בעל כרחו ודוחק לומר שבאותה שעה לא היו ברשותו של רבא ומיהו ההוא טעמא דמפרש לקמן בההוא הנאה דמשני ליה ממלוה ישנה למלוה חדשה הוא משמע קצת דלא קני אלא מדעתו של נפקד אף על גב דההוא טעמא לא שייך אלא במלוה ולא בפקדון מ"מ אין נראה לומר שתקנו מעמד שלשתן בשני ענינים אלא באותו ענין שתקנוהו במלוה למאן דאית ליה תקנו תקנו נמי בפקדון ואין נראה לי ראיה דתקנת חכמים היתה לפי דעת העולם דניחא להו בהכי הלכך עשו תקנה קבועה שיקנה כל אדם ואפי' אם יש אדם דלא ניחא ליה בטלה דעתו וקנה בעל כרחו של זה ומההוא טעמא דמפרש לקמן נעשה כמי שאמר לו בשעת מתן מעות משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך אין לדקדק שיקנה בעל כרחו דדלמא לכל דאתי מחמתך שארצה להשתעבד לו מרצוני קאמר מיהו קי"ל דקונה בעל כרחו כדברי ריב"א ור"ת ונראה דאם חזר ומחלו אינו מחול אע"ג דקי"ל כשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול הכא אינו יכול למחול וראיה מהא דאמרינן בפרק ב' דקדושין דף מז: התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים ר"מ אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת ומפרש התם דפליגי במלוה בשטר בדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואי בעית אימא דכ"ע אית להו דשמואל והכא באשה סמכא דעתה קמיפלגי ובמלוה על פה פליגי בדרב הונא במעמד שלשתן ולא מסיק ואיבעית אימא דכ"ע אית להו דרב הונא ובאשה סמכא דעתה קא מיפלגי אלמא דאינו יכול למחול והיינו טעמא דכיון דהיו שלשתן במעמד אחד נסתלק שעבוד המלוה מעל הלוה ואפילו שיעבוד הגוף שהיה הלוה משתעבד למלוה פקע. ומשתעבד גופו לשני ולא נשאר לראשון שום זכות בו הילכך אין מחילתו כלום אבל מוכר שט"ח שלא בפני הלוה השיעבוד שיש למלוה על גופו של לוה אין קנין נתפס בו להקנות אותו שיעבוד ללוקח הלכך נשאר זכות למלוה בו ומחילתו מחילה אבל מעמד שלשתן עיקר הקנין היא הלכתא בלא טעמא אלא משום תקנת השוק דמי שקונה סחורה ואין בידו מעות מעמידו אצל בעל חובו ואין צריך להמתין עד שיקנה לו בקנין ואף קנין לא היה מועיל לקנות הלואה וכמו שתקנו שנכסי הלוה ישתעבדו לשני בלא קנין משום תקנת השוק תקנו ג"כ שגופו ישתעבד לשני ולא יוכל הראשון למחול דאל"כ בטלה עיקר התקנה שלא יסמוך הסוחר על מעמד שלשתן כיון שיכול המלוה למחול והיה ר"ת אומר מעמד שלשתן שתקנו חכמים היינו לגבי ישראל אבל בעובד כוכבים לא תקנו מעמד שלשתן דכיון דהלכתא בלא טעמא הוא הבו דלא לוסיף עלה והוסיף ר"י לבאר דשלשה חלוקים יש בדבר דאם הנפקד או הלוה עובד כוכבים ואמר לו ישראל תנהו לישראל אחר במעמד שלשתן לא קנה שהרי אפילו זיכה לו על ידי עובד כוכבים זכייה גמורה לא קנה ולא עדיף מעמד שלשתן מזכייה גמורה ואם הנפקד ישראל ומקבל מתנה הוא עובד כוכבים כל זמן שאין הישראל הנותן חוזר יכול הוא ליתנו לעובד כוכבים דאפילו אם אמר לו בינו לבין עצמו מה שיש לי בידך תנהו לעובד כוכבים פשיטא שיתנהו לו כל זמן שאין הישראל חוזר בו אבל אם חוזר בו ישראל אע"פ שאמר לו במעמד שלשתן לא קנה העובד כוכבים וחייב הנפקד להחזיר למפקיד ומיהו אם אין הנפקד יכול להשמט מן העובד כוכבים שלא יפרע לו לפי שבדיניהם הוא חייב לו כיון שאמר לו ליתן אז ודאי יתן לעובד כוכבים ופטור מן המפקיד דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה כי ידע שיצטרך הנפקד לתתן לעובד כוכבים ואם הנותן הוא עובד כוכבים והנפקד והמקבל מתנה ישראל קנה ישראל ויכול להוציאו מיד הנפקד ישראל בב"ד דכיון דהפקיעו חכמים ממונו של ישראל ע"י מעמד שלשתן כ"ש ממון העובד כוכבים ועוד שגם בדיניהם הוא כך ועוד אני אומר אם מלוה הוא והעובד כוכבים אנס והוציאו בכח מן הלוה קודם שפרע לישראל חייב הלוה לפרוע גם לישראל שהרי כבר נתחייב לישראל ואם העובד כוכבים אנס וגזל את הלוה אין הישראל מפסיד בכך ואם פקדון הוא ונכנס העובד כוכבים לבית הנפקד ונטלה בחזקה אינו חייב לשלם לישראל דאינו אלא שומר לשני כמו שהיה לראשון ופטור מן האונסין ואפילו אם אנסו עד שהביא הפקדון לבית עובד כוכבים פטור ואין זה מציל עצמו בממון חבירו ודמי להא דאמרי' בהגוזל בתרא דף קיז: ההוא דאפקידו גביה כסא דכספא סליקו עליה גנבי יהביה ניהלייהו אתא לקמיה דרבה פטריה א"ל אביי האי מציל עצמו בממון חבירו הוא אמר רב אשי חזינן אי איניש דאמיד הוא עליה סליקו ואי לא אכסא דכספא סליקו אבל במלוה לא שייך למימר האי טעמא דמלוה להוצאה נתנה וכאילו אנסו ליתן לו ממון אחר: אמר מר זוטרא הני תלת מילי שוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא חדא הא דאמרן ואידך דאמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא ואידך דאמר ר' חנינא המשיא אשה לבנו גדול בבית קנאו א"ל רב לרב אחא ברדלא קבא דמוריקא אית לי גבך יהביה לפלוני באנפיה קאמינא לך דלא הדרנא בי מכלל דאי בעי למיהדר מצי הדר ביה הכי קאמר דברים הללו לא נתנו לחזרה ואשמעינן הכא דאפילו במתנה מועטת בעינן מעמד שלשחן: הנהו גינאי דעבדי חושבנא בהדי הדדי פש חמש אסתירי גבי חד מינייהו א"ל הבינהו נהליהו למרי ארעא בטסקא באפי מריה ארעא וקנו מיניה אזל עבד חושבנא בין דיליה לנפשיה ולא פש ליה גביה ולא מידי אחא לקמיה דרב נחמן א"ל מאי אעביד לך חדא דאמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ועוד הא קנו מינך א"ל רבא אטו האי מי קאמר לא יהיבנא דליכא גבאי קאמר ליה אם כן קנין בטעות הוא וכל קנין בטעות חוזר פירש רבינו חננאל ז"ל שהיו מודים לו בעלי דינין או שהיה הדבר ידוע בעדות ברורה דלא פש ליה גביה ולא מידי רבינו תם וכן רב אלפס ז"ל וכתב ר"י ומתוך דבריהם משמע דמנפשיה לא מהימן לומר טעיתי במה שהודיתי אע"ג דאית ליה מיגו דאי בעי אמר פרעתי אחר כך משום דאין דרך בני אדם להודות עד שיכוין חשבונו יפה וראיה מההוא דתנן בשבועות דף לח: מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר תנהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב ובפ' קמא דב"ב דף ו. מפרש טעמא משום דהאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואינו נאמן לומר אין לך בידי שטעיתי ושהייתי סבור שהייתי חייב לך ואיני חייב לך כלום במיגו דאי בעי אמר פרעתי אחר כך וקשה מהא דאמרינן בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קעה.) שכ"מ שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנין תנו מנה לפלוני ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי אין נאמנין דאם איתא דפרעו לא הוה אמר תנו משמע דיתומים הוא דאין נאמנין במה שאומרים שחזר ואמר להם האב פרעתי וטעה במה שאמר תנו אבל איהו גופא הוה מהימן לומר טעיתי במה שהודיתי מיגו דאי בעי למימר פרעתי אחר כך דאי איהו גופיה נמי לא מהימן אמאי נקט מילתיה ביתמי וי"ל דאיהו גופיה נמי לא הוה מהימן מטעם מיגו דאי הוה מהימן יתומים נמי להימנו בהאי מיגו דאי בעי אמרי פרענו אח"כ או ראינו שאבינו פרע אח"כ אלא ש"מ האי שכיב מרע גופיה אי הוה ידעינן שחזר ואמר שטעה מהימן לאו משום מיגו אלא משום דשכ"מ אין דעתו צלולה עליו ורגיל לטעות אבל איניש אחרינא אינו נאמן לומר שטעה ואפילו במיגו מאחר שהודה וליורשים נמי לא טענינן שטעה משום דלא שכיח ואם הנותן מודה שטעה בחשבון והמקבל אינו יודע אם טעה אם לאו אם חוב הוא אם יש לו נכסים לנותן שיכול המקבל ליפרע ממנו נאמן הנותן לומר שטעה ויחזור המקבל ויגבה חובו מן הנותן ואם אין לו נכסים לאו כל כמיניה לחוב למקבל בהודאתו כדאמרינן בפ"ב דכתובות דף יט. דאין המלוה נאמן לומר שער אמנה הוא היכא שהוא חב לאחרים ואף אם יש לו נכסים והוא גברא אלמא והשני נוח לו יותר ליפרע ממנו לא מהימן כיון שיש לו שום הפסד ואם מתנה היא. אינו נאמן כלל: