פסקי הרא"ש על עירובין ה:ט

מתני' עיר של יחיד ונעשית של רבים מערבין אתכולה. של רבים ונעשית של יחיד אין מערבין את כולה אלא א"כ עשו לה שיור כעיר חדשה שביהודה שיש בה חמשים דיורין דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר שלש חצירות של שני בתים. פירש רש"י דלאו דוקא של רבים ונעשית של יחיד מהני לה שיור אלא הוא הדין של רבים והרי היא של רבים. אלא רבותא אשמועינן אע"ג שנעשית של יחיד בעי שיור. וכן מוכח בגמ' דקאמר ר' זירא עירב למתא דבי ר' חייא ולא שבק לה שיור משום דסבר דשל יחיד ונעשית של רבים הואי. אלמא השתא של רבים הואי ואביי דהקפיד משום דקסבר דמעיקרא נמי עיר של רבים הואי ומשום דלא שבק לה שיור הקפיד אבל אי שבק לה שיור לא הוה קפיד אע"ג דלדידיה עיר של רבים והרי היא של רבים הואי. וכן משמע נמי מרבה בר אבוה דעריב למחוזא ושביק לה שיור. ובימי רבה בר אבוה מסתמא של רבים הואי דהא אפילו בימי עולא שהיה חבירו של רב נחמן היתה של רבים כדאמר לעיל בפ"ק (עירובין דף ו:) אמר עולא הני אבולי דמחוזא אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים וכל שכן בימי רבה בר אבוה שהיה רבו של רב נחמן. ומה שפירש רש"י גבי הנהו בני קקונאי דף ס. דעיר של רבים ונעשית של יחיד הואי ובעי שיור. לאו לאפוקי של רבים והיא של רבים אלא לאפוקי של יחיד ונעשית של רבים: ת"ר עיר של יחיד ונעשית של רבים ורשות הרבים עוברת בתוכה כיצד מערבין אותה. עושה לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן ונושא ונותן באמצע. ואין מערבין אותה לחצאין. אלא או כולה או מבוי מבוי בפני עצמו. ואם היתה של רבים והרי היא של רבים ואין לה אלא פתח אחד מערבין את כולה. מאן תנא דמיערבא רה"ר. אמר רב הונא בריה דרב יהושע ר' יהודה היא. דתניא יתר על כן אמר ר' יהודה מי שיש לו שני בתים משני צידי רה"ר עושה לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן ונושא ונותן באמצע. אמרו לו אין מערבין רה"ר בכך: אמר מר אין מערבין אותה לחצאין אמר רב פפא לא שנו אלא לארכה אבל לרחבה מערבין. ואיכא דאמרי אמר רב פפא לא תימא דלאורכה הוא דאין מערבין הא לרחבה מערבין אלא אפילו לרחבה נמי אין מערבין. ורב אלפס ז"ל לא הביא הני תרי לישני דרב פפא. משום דסבירא ליה כלישנא בתרא לחומרא. ולא מסתבר כלל למיזל לחומרא בתרי לישני לענין עירובין וכן כתב ר"מ ז"ל ונראה כלישנא קמא דבשל סופרים אפילו בעלמא הלך אחר המיקל וכל שכן בעירוב שאין לו עיקר מן התורה שהלכה כדברי המיקל בעירוב. ועוד דמסתבר דאיכא דאמרי הוי כטפל לגבי העיקר. ואין מערבין אותה לחצאין אלא או כולה או מבוי מבוי בפ"ע. מ"ש לחצאין דלא דאסרי אהדדי. מבוי מבוי נמי אסרי אהדדי. פירש רש"י כיון דמעיקרא של יחיד הואי והיו מערבין את כולה והורגלו להיות אחד אסרי אהדדי ואפילו איכא לחי או קורה למבוי לא מהני. משמע מתוך דבריו דאפילו לחי מפסיק בינו ובין רה"ר כיון שהורגלו לערב יחד הויא כמו מבוי אחד ואין מפסיק לחי לחצי מבוי. וקשה מהא דאמר בפ"ק דף יד: עשה לחי לחצי מבוי יש לו חצי מבוי. וצריך לומר דהתם מיירי שאין חצר פתוח למבוי מן הלחי ולחוץ. אבל אם היה חצר פתוח ועשו לחי לפנים מן החצר אסורין להשתמש במבוי כי היכי דאסורין להשתמש הכא במבוי מבוי בפני עצמו אף על פי שעשו לחי. אבל בירושלמי לא משמע הכי דגרסינן בירושלמי דפירקין פיסקא ה אמר ר' אסי הדא אמרה בני מבוי שנתנו קורתם באמצע המבוי אלו אסורים ואלו מותרין. נתנו אלו ואלו אלו ואלו אסורים. והשתא ניחא הכל דהא דאמר יש לו חצי מבוי מיירי שלא נתנו החיצונים קורה וכיון שאין החיצונים יכולין לטלטל במבוי לא אסרי על הפנימים. אבל כשנתנו גם החיצונים אסורין גם הפנימים אם עירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן ולא עירבו יחד. דכיון דהורגלו לערב יחד כל המבוי אי אפשר ליחלק להשתמש אלו בחצי המבוי ואלו בחצי המבוי. וה"נ כיון שהורגלו בני העיר לערב יחד אסרי אהדדי דהוי כמו נתנו אלו ואלו שהרי העיר מתוקנת משני ראשיה ואין לחי וקורה מועלת לחלקם זה מזה ונראה לי דדוקא בלחי וקורה הוא דאין מועיל לחלקם זה מזה אבל בצ"ה או משהו מכאן ומשהו מכאן נחלקין זה מזה. וכן כתבו התוספות על ההיא דלרחבה מערבין וצריך שיהא ביניהם צורת הפתח או משהו מכאן ומשהו מכאן שלא יהא כל א' נפרץ במלואו למקום האסור לו וכן כתבו על שיור של עיר של רבים. וכן כתב ר"מ ז"ל דיכול לחלק מבוי לחצאין בצורת הפתח או בשני לחיים דבהכי חשיב כסתום ומובדל בין הדיורין שחוצה להן. שהרי אפילו חצר אחת אם רוצים לחלקו באמצעיתו בשני פסין של שני משהויין משהו לכאן ומשהו לכאן או בפס ארבעה יכולין לחלקו ויערבו אלו לעצמן ואלו לעצמן כיון דאין בין פס לפס יותר מעשר. ואם יש יותר מעשר יכולין לחלקו בצ"ה דמהני ביתר מי'. והכי נמי יכול לעשות במבוי דהשתא לא אסרי דיורין שחוץ לתיקון עליהן. והא דפריך הכא מבוי מבוי נמי אסרי אהדדי היינו כשראשי המבוי מתוקניס בלחי או קורה דקתני בברייתא עושה לחי מכאן ולחי מכאן קירה מכאן וקורה מכאן וכו' עד אין מערבין אותה לחצאין אלא או כולה או מבוי מבוי אלמא דבתיקון לחי או קורה איירי אבל בשני פסין כשאין ביניהם יותר מעשר או בפס ארבעה והפירצה בעשר או בצ"ה אפילו ביותר מעשר מהני בכל דוכתא: הכא במאי עסקינן דעבוד מחיצה דקה גבוה עשרה טפחים. ר"ח ז"ל פי' איצטבא ורש"י פי' פתח נמוך בכל מבוי ומבוי. וכי הא דאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא אחד מבני מבוי שעשה דקה לפתחו אינו אוסר על בני מבוי: