פסקי הרא"ש על עירובין ד:טו

אמר רמי בר חמא הרי אמרו שבת יש לו ד' אמות. הנותן עירובו יש לו ד' אמות או אין לו ד' אמות. אמר רבא ת"ש לא אמרו לערב בפת אלא להקל על העשיר שלא יצא ויערב ברגליו. ואי אמרת אין לו ד' אמות האי להקל להחמיר הוא. אפילו הכי ניחא ליה כי היכי דלא ליטרח וליפוק. כתב ר"מ ז"ל אע"ג דדחי ליה גמרא הלכתא כרבא דיש לו ד' אמות. דסתמא דגמרא קאמר לעיל בפרק בכל מערבין (עירובין דף לב:) כיון דאמר רבא הנותן עירובו יש לו ד' אמות וכו' אלמא דרבא לא הדר ביה:

מתני' מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה והחזירו חבירו. הוא מותר לילך וכל בני העיר אסורין דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר כל שיכול לערב ולא עירב. הרי זה חמר גמל:

גמ' מאי שנא הוא ומאי שנא אינהו. אמר רב הונא הכא במאי עסקינן כגון שיש לו שני בתים וביניהן שני תחומין. איהו כיון דנפיק ליה לאורחא הוה ליה עני הנך עשירים נינהו ולא מצי למימר שביתתי במקום פלוני. רב אלפס ז"ל כתב הנך בני העיר דאמרו ערב עלינו עשירים נינהו ר"ל שהוא היה מכיר אילן או גדר ומסרו לו שביתתן. תניא נמי הכי מי שיש לו שני בתים וביניהם שני תחומי שבת כיון שהחזיק בדרך קנה עירוב דברי ר' יהודה. יתר על כן אמר ר' יוסי בר יהודה אפילו מצאו חבירו ואמר לו לין פה עת חמה היא עת צנה הוא למחר משכים והולך. אמר רבה לומר שביתתי במקום פלוני אע"פ שהחזיק דכולי עלמא לא פליגי דצריך כי פליגי להחזיק. ורב יוסף אמר להחזיק כ"ע לא פליגי דצריך. כי פליגי לומר ר' יהודה סבר צריך שיחזיק בדרך וצריך שיאמר שביתתי במקום פלוני ורבי יוסי בר יהודה סבר צריך להחזיק בדרך אבל לומר אינו צריך כיון שגמר בלבו לשבות במקום פלוני והחזיק בדרך קנה שביתה באותו מקום. והלכתא כרב יוסף ואליבא דרבי יוסי בר יהודה. דקאמר רב יהודה בר אישתיתא אייתי כלכלה דפירי לרב נתן בר הושעיא כי אזיל שבקי' עד דנחית דרג' אמר ליה בית הכא. למחר קדים ואזיל. כמאן כרב יוסף ואליבא דרבי יוסי בר יהודה. וקשה אמאי לא חשיב ליה בהדי שדה ענין ומחצה דהלכה כרב יוסף. ורש"י גרס לא הכא במאי עסקינן דאמר שביתתי במקום פלוני וכרבה אליבא דר' יהודה: