פסקי הרא"ש על חולין ח:כז

אמר ליה אביי לרב ספרא כי סלקת להתם בעי מינייהו כבדא מה אתון ביה מתוך פירש"י משמע דלבשלו בקדירה קאמר אחר מליחה ומספקא ליה משום דיש בו ריבוי דם ושמא אין כח במלח להפליט כל הדם וכשהוא נתבשל חוזר הדם ונבלע בתוכו. ור"ת פירש דלא מספקא ליה אם מותר לבשלו אחר מליחה דמילתא דפשיטא היא שמותר כמו שנהגו לבשל אחר צליה דמליחה מפלטת כמו צליה. ולכך כתב בה"ג דשיעור מליחה כשיעור צליה ולא משערינן ליה בבשול ופשיטא דאין להחמיר בכבד יותר. מבבשר אלא קמבעיא ליה אי שרי לבשלו עם הבשר בלא מליחה דכוליה דם היא ושרייה רחמנא כדלעיל שרי לן כבדא. או דילמא כיון שפירש אסור. ונראה דמדאורייתא פשיטא דדם הכבד מותר אע"פ שפירש משום דכוליה דם. דמני מתניתין דכריתות פרק דם שחיטה (כריתות דף כא:) דם הטחול דם הלב דם הכליות דם האיברים הרי אלו בלא תעשה ולא חשיב דם הכבד בהדייהו אלא מדרבנן מבעיא ליה ואפילו אם נאסור מדרבנן דם היוצא ממנו ע"י מליחה לפי שהוא בעין גזירה אטו דם גמור מידי דהוה אדם מהלכי שתים דאמר שבין השינים מוצצו ושעל הככר גורדו. מ"מ בבשול מבעיא ליה כיון שאין ניכר הדם בעין יהא מותר ולא נגזור שיאסור דמו שום דבר בבשולו אטו בשול בשר אחר בלא מליחה. וקצת משמע לקמן (חולין דף קיא.) דדם הכבד דאורייתא דקאמר דם דאורייתא חלב שחוטה דרבנן אע"ג דדם שמלחו אין עובר עליו כדאיתא פ' הקומץ רבה (מנחות דף כא.) מ"מ מתחלה היה דאורייתא עד שלא נתבשל. וחלב שחוטה תחלתו מדרבנן. והא דקאמר קריבו ליה קניא בקופיה צ"ל דידע שלא נמלח הכבד אע"ג דלב וריאה נמלחו. כך היה מנהגם לעשות מעשים משונים להראות בהם הלכה לתלמידים. א"נ הכל נמלח אלא דכבד לא מהניא ביה מליחה. אלא כדקאמר בסמוך דליקרעיניה שתי וערב ולותביה חתוכה לתחת. כי סליק אשכחי' לר' זריקא א"ל אנא שלקי לר' אמי ואכיל כי אתא א"ל למיסר נפשיה לא קמיבעיא לי. כי קמיבעי לי למיסר חברתה. ומאי שנא למיסר נפשיה דלא מיבעיא לך דתניא ר' יוחנן בן נורי אומר הכבד אינה נאסרת. למיסר חברתה נמי לא תיבעי לך דתניא רבי יוחנן בן נורי אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שהיא פולטת ואינה בולעת ולפירוש רש"י פריך הכי דסתמא איירי בכבד מלוחה כדרך מבשלי בשר ודילמא התם בכבדא דאיסורא ומשום שמנונית. משום דמא מאי. וסוגיא דשמעתא דאי חלטו ליה בחלא או ברותחין שרי ואפילו בקופיה אלא מיהו שדרו ממתיבתא האידנא לא בקיאינן בחליטה. וספק איסורא לחומרא ולא שרי למיכל כבדא שליקא אלא היכא דטוו לה מעיקרא ושלקי לה בתר הכי. ומ"ש רב אלפס ז"ל זה הלשון דלא שרי למיכל כבדא שליקא לא שבא לאוסרו אם נעשה כך דמסתמא הלכה כמתניתין דתרומות וכר' יוחנן בן נורי דכבד אוסרת ואינה נאסרת ולא מפליג בין שלוקה למבושלת וכן רבי אמי שלקו ליה ואכיל. אלא אמנהגא דשדרו ממתיבתא קאי ולא שרי לכתחלה למיעבד הכי. רבה בר רב הונא איקלע לבי רבה בר רב נחמן חזייה להנהו סמפוני דכבדא דהוו מליין דמא. אמר להו אמאי תעבדו הכי. אמרו ליה אלא היכי נעביד א"ל קרעיה שתי וערב וחתוכיה לתחת ולבשלו בקדירה אחר צליה איירי או אחר מליחה לפירוש ר"ת. דאי לאוכלו צלי ל"ל לחתוכי ליה. אי נפלט הדם שריק ונפל ואי לא נפלט הוה ליה דם האיברים שלא פירש. ואי משום סימפוני הכבד צריך קריעה אף לצלי דההוא דם הוי בכרת אע"פ שלא פירש דמעלמא אתא ונכנס לתוך הסמפונות א"כ בטחול נמי אי איכא סמפונות למה לא יצטרך קריעה. ואם אין סימפונות בטחול א"כ מה בא להשמיענו אבל טחלא לא ובעל ה"ג כתב דההוא דמטוי כבדא בשלומא צריך לחתוכיה. מ"ט דאזיל דמא ומכניס לסמפונות. והיכא דלא קרעיה ליקרעיה לאחר בשולו ומותר ויצא הדם הכנוס בסמפונות ולא חיישינן לדם הסימפון שמא חזר ונבלע בכבד דהא אסקינן פרק כיצד צולין (פסחים דף עד.) כבולעו כך פולטו. וה"מ בכבדא אבל טחלא שומנא בעלמא הוא ולא בעי קריעה כי הא דשמואל עבדי ליה תבשילא דטחלא ביומא דעביד מילתא: דריש מרימר הילכתא בין כחלא בין כבדא למישפדינהו בשפודא תותי בשרא שרי עלוי בשרא דיעבד אין לכתחלה לא. ופירש"י בשפידין שלנו שצולין אצל האש אסור לכתחלה ולא שייך לחלק בין תותי בשרא לעלוי בשרא. שפעמים שמגביהין אותו צד השפוד שאצל האש ופעמים שמשפילין אותו . וא"ת וכחל היאך מותר תותי בשרא והלא שמנונית הבשר נוטף על הכחל וסריך. וכי תימא דקרעיה שתי וערב וטחו בכותל א"כ עלוי בשרא נמי לישתרי דהא מותר לבשלו עם בשר בקדירה וי"ל דהכא גרע דאע"פ שקרעו נוטף עדיין החלב מן הכחל על הבשר וניכר שהוא חלב אבל למלוח בשר עם כחל שרי בכל ענין דמלח אין מפליט החלב. וגם אין נבלע בדופני הכחל אלא כנוס במיעיו ויש ללמוד מכאן היתר פשוט דהיכא שקרעו שתי וערב וטחו בכותל שמותר לכתחלה לבשלו עם הבשר. דהא שרינן ליה הכא תותי בשרא אע"ג ששמנונית הבשר נוטף על הכחל ולאפוקי מהני שנזהרין שלא לחתוך כחל רותח בסכין של בשר. דאפילו בשפוד אחד שרי לכתחלה. רב אשי איקלע לבי רמי בר אבא חמוה. חזייה לבריה דחמוה דשפיד כבדא עלוי בשרא אמר כמה יהיר האי מרבנן אימור דאמור רבנן דיעבד אין לכתחלה לא. ואי איכא בי דוגי בישרא עלוי כבדא נמי אסור ומאי שנא מדמא דבשרא דשרי כדבעינן למימר לקמן סימן לו אמרי דמא דבשרא שכן דמא דכבדא קפי: