פסקי הרא"ש על חולין ח:כה

מתני' הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אין עובר עליו. גרסינן בכריתות דף כב. א"ר זירא אמר רב לא שנו אלא של עוף שאין בו כזית אבל לב בהמה הואיל ויש בו כזית ענוש כרת מיתיבי דם הטחול דם הלב הרי זה עובר בלא תעשה. ההוא בדמא דאתי ליה מעלמא. כי קאמר רב בדם דגופו. ואי בדם דאתי ליה מעלמא היינו דם האיברים וליטעמיך מי לא קתני דם הכליות וקתני דם האיברים. אלא תני והדר תני הכא נמי תני והדר תני ומעלמא מהיכא אתי ליה בשעת יציאת הנפש מצריף: שם דף כא: אמר רב דם דגים שכנסו אסור. מיתיבי דם דגים וחגבים מותר. ההוא בשלא כנסו כי הא דא"ל רב לרב שימי בר חייא אבלע לי ואנא איכול. דכוותה דם מהלכי שתים בסתם כשלא כנסו אמאי אסור. והא תניא דם שעל הככר גורדו ושל בין השינים מוצצו ואינו חושש. אלא דם דגים אפילו כשכנסו מותר לכתחלה אלא הא דאית ביה קשקשים והא דלית בי' קשקשים. כי סליק ר' זירא אשכחיה לזעירי א"ל איכא תנא דאתנייה לרב כחל פירוש לפי שרב היה אוסר לאכול כחל אף בצלי ובקריעה כדאמרינן בסורא לא אכלי כחלא לפיכך היה מחזר לידע ממי קבל רב חומרא זו וא"ל רבי יצחק בר אבדימי דחומרא בעלמא שהיה מחמיר דבקעה מצא וגדר בה גדר. ורבה בר יוסף מתני כחל מניקה שנה לו לאסרו אפילו בקריעה ומתניתין בשאינה מניקה ואנן דאכלינן כחל בקריעה ואפילו מניקה סמכינן אלישנא קמא דרב ורב בקעה מצא וגדר בה גדר. ואין חילוק לבין מניקה לשאינה מניקה. וגם מעובדא דרבין ורב יצחק בר יוסף דאייתו לקמייהו תבשילא דכחלי רב יצחק אכל ורבין לא אכל ומסתמא מניקה היה מדלא אכיל רבין. ורב יצחק עיקר דמסייע ליה אביי. וגם מעובדא דרמי בר דיקולי דנקטינהו לכולהו כחלי ואכלינהו אפי' של מניקה: