פסקי הרא"ש על חולין ז:לא

ומי גמרינן מזרוע בשלה מיתיבי זהו היתר הבא מכלל איסור. זהו למעוטי מאי לאו למעוטי כל איסורין שבתורה אמר אביי לא נצרכה אלא לכדרבי יהודה כו'. רבא אמר לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דגבי קדשים אסור והכא שרי. פירש"י נותן טעם קי"ל דאסור בקדשים כעיקר ממשו של האיסור ולהא מילתא קתני זהו למעוטי שאר קדשים אבל חולין שפיר גמרינן מיניה למאה וששים. דהא קי"ל לעיל פ"א סימן יז מאחרי רבים להטות דבטלי ברובא וילפינן מהכא להחמיר דלא ליבטול אלא במאה. ורבא לית ליה טעם כעיקר בחולין כדמפרש ואזיל דמדאורייתא ברובא בטיל אלא מדרבנן הוא דאסור והכי נמי שמעינן לרבי יוחנן במסכת עבודת כוכבים דף סז. כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו. והא דילפינן ליה בפסחים דף מד: מנזיר משרת ליתן טעם כעיקר. סבירא להו לאמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא הוא ולאו מילף הוא. דהוה ליה נזיר וגיעולי עובדי כוכבים שני כתובים באין כאחד. אי נמי גיעולי עובדי כוכבים חדוש הוא כדאמר התם פרק אלו עוברין ומשרת להיתר מצטרף לאיסור. ועוד הביא ראיה מהא דאמר לקמן בפ' כל הבשר (חולין דף קח.) אמר אביי ש"מ טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא. דאי ס"ד דרבנן מבשר בחלב מאי טעמא לא גמרינן דחדוש הוא אי חדוש הוא כי ליכא נותן טעם נמי א"ל רבא דרך בישול אסרה תורה כלומר לעולם דרבנן הוי דמבשר בחלב לא ילפינן דחדוש הוא והא דבעינן בנ"ט גזירת הכתוב הוא דדרך בשול אסרה תורה ואי אפשר לבשול בלא נתינת טעם. והשתא לפרש"י צ"ל דטעם כעיקר דקאמר הכא דאסור בקדשים ושרי באיל נזיר לאו טעם ממש קאמר דהא בטל בששים או במאה אלא טעם כל דהו קאמר והשתא קשה מה דחקו לפרש דטעם כעיקר לאו דאורייתא וקרא דמשרת אסמכתא וגיעולי עובדי כוכבים אסמכתא כיון דהכא לא איירי אלא בטעם כל דהו יותר מששים והנהו קראי לא איירי אלא בנתינת טעם גמור. ועוד קשה דאי אפשר לומר שיהא כל דהו אוסר בקדשים. דבפרק התערובות דף עח. קאמר ריש לקיש הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור וקאמר שמע מינה נותן טעם ברוב לאו דאורייתא אלמא דאפילו בהדי כדי נתינת טעם לא אסרינן במינו. וזרוע בשלה וחטאת דשמעתין במינו נינהו. עוד אמר בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כג.) גבי שתי מנחות שנתערבו דבטל ברובא לרבנן דאמרי מין במינו בטל. אלמא אין כל שהוא אוסר בקדשים. ועוד דאמרינן בפרק דם חטאת (זבחים דף צז.) ובשילהי מסכת ע"ז דף עו. דכל יום נעשה גיעול לחבירו וקשרי לבשל חטאת ואח"כ שלמים. ובשלמא אי בעינן טעמא הילכך מין במינו דאורייתא ברובא בטיל הילכך אוקמוה אדאורייתא בכלי המקדש. אלא אי אמרת במשהו א"כ אף מין במינו אסור מדאורייתא והיאך מותר לבשל שלמים לאחר חטאת שהרי ממעט באכילת שלמים ואוסרן לזרים ולנשים ונפסלים ביוצא. עוד הקשה ר"ת ז"ל דע"כ טעם כעיקר בחולין דאורייתא דאמרינן בפרק התערובות אההיא דאמר ר"ל הפיגול והנותר וכו' דקאמר ש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא מתיב רבא העושה עיסה מן החטין ומן האורז יש בה טעם דגן חייב בחלה מדרבנן. אימא סיפא ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. אלא מין בשאינו מינו בטעמא. מין במינו ברובא והא דר"ל איירי מין במינו. ומעיקרא סבר אפילו מין בשאינו מינו כגון זבח ומנחה. הרי מצינו אע"פ שרוב העיסה מן האורז כיון שיש בה טעם דגן אזלינן בתר טעמא ואם אכל כזית מן העיסה יצא ידי מצה כאילו היתה כולה של חטין. ועוד דרבי יוחנן גופיה דאמר טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו סבירא ליה כרבי עקיבא בפרק אלו עוברין (פסחים דף מד:) ובנזיר דף לז. דאמר טעם כעיקר דאורייתא ויליף לה מגיעולי עובדי כוכבים. וליכא למימר דאסמכתא בעלמא היא. דפריך התם והא משרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא והא מיבעי ליה לטעם כעיקר אלמא דטעם כעיקר דרשה גמורה היא כמו היתר מצטרף לאיסור דלוקין עליו. והא דמייתי ראייה מרבא לאו ראייה היא אלא דחויא בעלמא הוא דדחי למילתיה דאביי כלומר מהכא ליכא למיפשט דטעמו ולא ממשו דאורייתא תדע דהא רבא גופיה הוא דאמר בזבחים דף עט. אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן ברובא ואמור רבנן בחזותא ומין במינו ברובא היינו מן התורה כדנפקא לעיל בפרק קמא (חולין דף יא.) מאחרי רבים להטות. ואמור רבנן לאו דווקא אלא שהם דרשו והוציאו הדבר מן הפסוקים. ויש שדוחין ואומרים לרש"י האי דעיסה טעם כעיקר לא איירי בלא ממשות אלא טעם וממשות איכא. שעל ידי קמח של דגן שגלגל בתוך עיסה של האורז נתרבית העיסה ויש בה טעם וממשות ולא דמי לחלב שנפל לקדירה ונימוח שאין ממשות החלב אלא טעם. ונראה לי שאין זה דיחוי שאין ממשות הדגן ניכר בעיסת האורז. ואם נתרבה העיסה ה"נ נתרבה הרוטב שבקדירה מן החלב הנימוח בתוכה. ואביי נמי אף על פי שרבא דחה דבריו דבעי למיפשט מבשר בחלב דטעם כעיקר דאורייתא. אשכחן בפרק ג' מינין בנזיר דף לו. דאית ליה טעם כעיקר דאורייתא. דקאמר התם וממאי דמשרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא דילמא לטעם כעיקר הוא דאתא. ומתחלה לא ידע שהוא דאורייתא ורצה ללמדו מבשר בחלב. ופירש ר"ת דטעם כעיקר במין בשאינו מינו דאורייתא. דכיון שנתן האיסור טעם בהיתר נהפך כולו להיות איסור ולוקין עליו בכזית כאילו הוה כולו איסור. ואפילו לקולא אזלינן בתר טעמא ויוצא בעיסת האורז ידי חובתו כיון שיש בה טעם ואפילו רובא אורז. וילפינן לה ממשרת או מגיעולי עובדי כוכבים. וההיא דרבי יוחנן כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו מיירי במין במינו וטעמו וממשו דקאמר דלוקין היינו כשהאיסור בעין ומכירו. טעמו ולא ממשו אסור מדרבנן ואין לוקין עליו דמדאורייתא ברובא בטל. וה"ה אם היה ממש האיסור בעין ולא נימוח רק שאין ניכר אין לוקין עליו כי הוא בטל ברוב. אלא הא קמ"ל דאפ"ה אסור מדרבנן והיינו דנקט דמין במינו בטעמא אע"ג דלא יהיב טעמא זה בזה. משום דבעי למימר טעמו ולא ממשו אסור ועד היכן הוא אסור בכדי דיהיב טעמו במין בשאינו מינו. ורבינו חיים ז"ל פירש דאיירי שפיר במין בשאינו מינו. וטעמו וממשו קרי כשיש כזית בכדי אכילת פרס דאז הוי כמו ממשו של איסור. כיון דיש כ"כ מן האיסור שבתוך אכילת פרס אוכל כזית נעשה כולו איסור. והאוכל ממנו כזית לוקה. כדחזינן גבי עיסת אורז דבכזית ממנו יוצא ידי חובתו אף להקל. וטעמו ולא ממשו היינו היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס ואע"פ שנתן האיסור טעם בהיתר אין לוקין עליו ואע"ג דטעם כעיקר ילפינן מקרא. מסתבר לומר דלא החמירה תורה בנתינת טעם של איסור בהיתר להופכו לאיסור כשההיתר כ"כ יותר על האיסור שאם היה האיסור בעין וניכר בתוך ההיתר בלא נתינת טעם לא היה לוקה עליו דהיינו ביותר מכדי אכילת פרס. ובהך דשמעתין יש לפרש טעם כעיקר טעם ממש. דבאיל שרי דפעמים הזרוע ומקצת מן האיל חוץ לרוטב ונותן שומן הזרוע טעם גמור במה שאצלו חוץ לרוטב. ובשאר קדשים אסור בכה"ג וה"ה נמי בחולין מקרא דמשרת והא דנקט קדשים משום דבקדשים איירי. והשתא לפסק רבינו תם אם נשפך הרוטב ואינו ידוע אם היה בו ששים הוי ספיקא דאורייתא ואסרינן ליה. ולפסק רש"י הוי ספיקא דרבנן ושרי :