פסקי הרא"ש על חולין ד:ו

אמר אביי הכל מודים בקלוט בן פקוע דמותר. מ"ט כל מעשה דתמיה מידכר דכירי אינשי. איכא דאמרי הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקוע שמותר. מ"ט כל תרי תמיהי מדכר דכירי אינשי. ונראה דמילתא דרבנן היא והלכה אף כלישנא קמא. אדא בר חבו הוה ליה בר פקוע דנפל עליה דובא. אתא לקמיה דרב אשי א"ל זיל שחטיה. ואע"ג דסבר כרבנן לא אסר ליה משום דרוסת הזאב. דדוקא בשחיטה גזור דילמא אתי לאיחלופי בשאר בהמות כשרואין שאכל אותו בלא שחיטה. אבל טריפות דידיה לא מפורסם כולי האי. ויש שדוחין ואומרים דלא מיטרפא בדריסת הזאב בגסה. ולא נהירא דלא על חנם נקט ונפל דובא עליה אלא להשמיענו דאין לחוש לטריפות. וכן משמע מתוך פירוש רש"י שפירש הזאב טרפה ולא היתה יכולה עוד לחיות. ומיהו נראה אם לא שחטה כראי כגון ששהה או דרס או החליד או הגרים או שחט בסכין פגומה כאילו לא שחט דמי כיון דהצריכוהו שחיטה שחיטה מעלייתא בעינן ולא דמי לשאר טריפות: