פסקי הרא"ש על חולין ג:מה

ניטל הטחול אמר רב עוירא משמיה דרבא לא שנו אלא ניטל דל אבל ניקב טריפה. וה"מ בסומכיה אבל בקולשיה כשר. ובסומכיה נמי אם נשתייר בו כעובי דינר זהב כשרה: נטלו הכליות אמר רבינא בר פפא משמיה דרבא לקתה בכוליא אחת טריפה. אמרי במערבא והוא דמטיא לקותא למקום חריץ. היכא מקום חריץ. חיוורא דתותי מתני. פי' רש"י לקותא דמליא מוגלא והיינו לפי גירסת ספרים ישנים דלא גרסינן לקמן אלא אי איתמר הכי איתמר יש כשר בריאה ופסול בכוליא. ויש פסול בריאה וכשר בכוליא. פסול בריאה וכשר בכוליא נקב. כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא. ולא גרסינן פסול בזה ובזה לקותא דלא צריכינא ליה דלא בא לתרץ אלא על הדיוק שדקדק. וכל שכן הכשר בריאה כשר בכוליא. ופריך והרי מוגלא דכשר בריאה ופסול בכוליא ועל זה תירץ שאין לדקדק כך אלא אדרבה מה שכשר בריאה פסול בכוליא ומה שכשר בכוליא פסול בריאה. ולא הזכיר הספר כלל מה שכשר בשניהם ופסול בשניהם. ולפי גירסת אותן הספרים לא תמצא הפסול בשניהם. דאין לקותא פסול בכוליא אלא מוגלא וכשירה היא בריאה אלא על פי רב אלפסי הוגה בספר כשר בזה ובזה מים זכים ופסול בזה ובזה לקותא. ולגירסא זו מוגלא ולקותא שני עניינים הן. ולקותא היינו שמחמת חולי לקה הבשר ונתמסמס עד שהרופא גורדו ומעמידו על בשר חי. ואע"פ שאם נטלו הכליות כשירה. גמירי דעל ידי המסמסה טריפה. וגם בריאה פסול כדאמרינן לעיל (חולין דף נג:) בריאה דנפל תילחי תילחי. ודוקא לקותא הוא דפוסל אבל ניקב או נחתך אפילו עד מקום החריץ לא מיטרפא בה כי יותר מזיק לה כאב הלקותא מכאב החתך והנקב. והכי אמר לעיל (חולין דף נד.) דהוו מחו בכוליא וקטלו. וקאמר דלא הויא טריפה. ולא דקדק בה אם הגיע המכה למקום חריץ. וכן אמרינן בשמעתין דנקב כשר בכוליא ולא מפליג בין הגיע למקום חריץ ובין לא הגיע. ומים זכים לא אמרן אלא דצילי אבל עכורים טרפה. וכי צילי נמי לא אמרן אלא דלא אסרוחי אבל אסרוחי טריפה. רב אלפס ז"ל כ' לעיל סי' כו דבריאה נמי טריפה אי אסרחא או עכירי. וסבר דקאי גם אריאה האי דפסל הכא סריחי ועכירי ויש ספרים שכתב בהן ומים זכין כשרים כאן וכאן לא אמרן וכו'. ואין נראה כלל דסתם מוגלא היא ליחה סרוחה או עכירי ולא עדיפי ממים זכין סריחי ועכירי. וריאה הנשפכה כקיתון לעיל סי' כב מסתמא המחוי הוא עכור וכשירה והני רברבי דחזנהו להני ריאות דקיימי כנדי וטינרי לעיל סי' כו ולא חשו לבודקן אילו היו המים סרוחין או עכורין. וכן עמא דבר והכא ודאי אכוליא קאי אפילו לספרים דגרסינן ומים זכין כשרין כאן וכאן לא אמרן וכו' לישנא דגמרא דלעיל נקט. ומ"מ לא קאי כי אם אכוליא: כוליא שהקטינה בדקה עד כפול. בגסה עד כענבה בינונית. ואיסורא דאורייתא הוא ועד ועד בכלל. וכפול וכענבה טריפה. ולשון שהקטינה משמע שהיתה גדולה והקטינה וניכר החסרון במקומה. אבל קטנה בתולדתה כשירה. ואי משכחת תלת כולייתי כשירה דאמרינן כל יתר כנטול דמי. ותניא נמי הכי בכורות דף לט. ואת שתי הכליות ולא בעלת כוליא אחת ולא בעלת שלש. ומדפסל רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי: ניטלה האם. תניא היא האם היא טרפחת היא שלפוחית שלשתן אחד הם והיא האם שהולד מונח בה וחלוק בשמות לפי המקומות. אבל אם ניטלה השלפוחית שמי רגלים נקוין לתוכה פסק בשערים דטריפה. וכן פסק רבינו חננאל ז"ל. וזקיני ראב"ן ז"ל כתב דכשירה לפי שלא מצינו טריפות זה בגמרא ואין להוסיף על הטרפות. ומקום חבור השלפוחית הוא בין דבק היריכיים אצל החלחולת ומתמצין לתוכה מי המשקין פסולת הגוף. ואף אם ניטלה מי השתן מתמצין למקומן ואין להם כח לחזור לגוף אלא יוצאין לחוץ כמו חלחולת שניקבה וירכים מעמידין אותה בסימן לב וכן שמעתי שיש בני אדם שמי רגלים שלהן יוצאין תמיד ואומרה הרופאים שהשלפוחית שלהן ניקבה או ניטלה והמים המתמצין מן הגוף יוצאין מיד בהגיעם למקום השלפוחית ואותן בני אדם חיו כמה שנים: