פסקי הרא"ש על חולין א:יט

עובד כוכבים שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר אסור לערב בכדי שיעשו ופרש"י שלא יהנה ממלאכת יום טוב והרי המבשל בשבת שנעשה המלאכה ע"י ישראל ואמר בשוגג יאכל ואמאי הא נהנה ממלאכת שבת. וכי תימא מבשל שאני שהיה ראוי לכוס והיה ראוי ליהנות ממנו בלא מלאכת שבת. הא אמרינן לקמן בשמעתא השוחט בשבת בשוגג יאכל היכא דהיה לו חולה והבריא דלא איתקצאי בין השמשות ולא אסרה מטעם שנהנה ממלאכת שבת. וגם איסור שבת ליכא בשוגג לר"מ ועוד אני אומר אפילו רבי יהודה דאסר מבשל בשוגג היינו משום דקניס שוגג אטו מזיד כדאיתא בפרק הניזקין (גיטין דף נג:) אבל משום דלא יהנה ממלאכת שבת שנעשה בו איסור בשוגג לא קאסר וכל שכן כשהעובד כוכבים עושה המלאכה מעצמו לצורך ישראל. על כן נראה דטעמא דעובד כוכבים שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחיבר שאסור לערב בכדי שיעשו משום שלא יאמר לעובד כוכבים לתולשם ולהביאם הילכך צריך להמתין לערב בכדי שיעשו משום שלא יאמר לעובד כוכבים להביאם לאוכלן בלילה מיד. ומתוך טעמו של רש"י פסק דעובד כוכבים שהביא דורון ביום טוב ראשון שמותר ביום טוב שני ממה נפשך כמו ביצה שנולדה בזה שמותר בזה בשני ימים טובים של גליות כדפסק פרק קמא דיום טוב. ועוד הביא ראיה מפרק בכל מערבין (עירובין דף לט:) מההוא טביא דאיתצוד ביום טוב ראשון ואישתחיט ביום טוב שני. ולפי הטעם שפירשתי אסור אף ביום טוב שני כדי שלא יאמר לעובד כוכבים להביא ביום טוב ראשון כדי שיאכלם ביום טוב שני וצריך להמתין במוצאי יום טוב שני בכדי שיעשו. וטביא דעירובין איתציד ממילא ע"י מצודות שהיו פרוסות מערב יום טוב ולא עובד כוכבים שהביא דורון היה. ולא גזרינן שמא יצודנו ישראל כדאמרינן בשמעתין המבשל בשוגג יאכל ולא גזרינן שלא יבשל במזיד אלא דוקא שמא יאמר לעובד כוכבים לעשות. ודוקא כשהעובד כוכבים עושה בשביל ישראל אבל בעובד כוכבים העושה לעצמו לא גזרינן כדמוכח בפרק השואל דף קנא. אם רוב עובדי כוכבים בעיר למוצאי שבת רוחץ בה מיד. ואם הביאם העובד כוכבים ממקום רחוק ראוי הוא שימתין בכדי שיוכלו להביאם מאותו מקום ומסתבר דלא החמירו כולי האי אלא בכדי שיוכלו להביא מאותו המין ממקום קרוב שנמצא ולהאי טעמא נמי גבי מבשל בשבת אין צריך להמתין בכדי שיעשו דלא גזור להמתין בכדי שיעשו אלא בדבר הנעשה על ידי עובד כוכבים דחיישינן באיסור אמירה לעובד כוכבים שהוא קל שמא יאמר לעובד כוכבים ביו"ט או בשבת להביאו למהר אכילתו בלילה. וכן ההוא דפרק קמא דשבת דף יח: לא תמלא אשה קדירה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשיכה ואם עשה כן למוצאה שבת אסורין בכדי שיעשו. אבל בדבר הנעשה בשבת ע"י ישראל לא שייך למיגזר ומותר למוצאי שבת מיד: ונסבין חבריא למימר ר' יהודה היא אבל לר"מ שרי באכילה אפילו בו ביום וא"ת והא אין יכול למולחה בשבת. וי"ל שיאכלנו באומצא בלא מלח ואע"ג דאיכא לאו בדם האיברים כדאיתא בכריתות בפרק דם שחיטה (כריתות דף כא:) היינו כשפירש מן הבשר אבל כל זמן שלא פירש אין בו משום איסור. כדמוכח לקמן בפרק כל הבשר (חולין דף קיא.) שהיו אוכלין כבד שלא פלט דמו דחלטו ליה בחלא ושרי הוא וחלא לפי שהחומץ צומת את הדם בתוך הבשר ושוב אינו יוצא אף ע"י בישול דאי חלא אסיר לפי שנפלט הדם מן הכבד לתוכו איהו נמי אסור כי היכי דפליט הדר בלע. ועוד אמרינן התם דף קיב. ככר שחתך עליו בשר פירוש שלא נצלה כל צרכו הככר אסור ובשר מותר. הככר אסור לפי שנפלט דם הבשר ונבלע בו אבל הבשר מותר אע"פ שבלוע הדם בו ולקמן (חולין דף טו:) בשמעתין אמרינן נמי השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא. ואמרינן נמי בשבת בפרק מפנין (שבת דף קכח.) דבשר תפל אסור לטלטלו אבל בר אווזא שרי דחזי לאומצא. ולכך היה אומר ר"ת דאין צריך למלוח בשר לצלי דאף אם לא פלט כל דמו שרי באכילה. ואין לאסיר משום שנכנס בו הדם מצד זה לצד זה וחשיב כדם האיברים שפירש. דלא מיבעיא אם נצלה יפה דאז נפלט הדם לחוץ. אלא אפי' לא נצלה יפה ולא נפלט כל הדם לחוץ שרי כי מה שיוצא לחוץ נורא מישאב שאב ליה ומישרק שריק. ומה שנשאר בתוכו הוי דם האיברים שלא פירש ולא חשיב כפירש מה שהדם הולך בתוכו מצד זה לצד זה כדחזינן בככר שחתך עליו בשר שהככר אסור מחמת דם הבשר אלמא לא נצלה כל צרכו אפ"ה בשר מותר הלכך לא בעי מליחה לצלי וגם לא הדחה. מיהו צריך שפשוף לפי שאין לקצבים סכין מיוחד לחלבים. ובריש כיצד צולין גבי מולייתא שרי פירש רש"י אע"פ שלא מלחו אלא מעט לצלי. משמע מדבריו דצלי בעי מליחה קצת ולא כולי האי כמו לקדירה. ודבר תימה הוא דמה מהניא מליחה קצת דאין הכבד יוצא מידי דמו עד שימלחנו יפה יפה. והא דאמרינן בפ"ק דיום טוב דף יא. ושוין שמולחין עליו בשר לצלי לאו משום דאיתסר בלא מליחה אלא מנהג הוא למלוח מעט לצלי כי לא יאכל תפל מבלי מלח. ובפרק הקומץ רבה (מנחות דף כא.) גרסינן מולחו והופכו וחוזר ומולחו אמר רבא וכן לקדירה ולא גרסינן וכן לצלי: