פסקי הרא"ש על ברכות ג:כג

ת"ר היה עומד בתפלה ומים שותתים לו על ברכיו ממתין עד שיכלו המים וחוזר. פסק ה"ר יוסף ב"ר משה ז"ל דאפילו נפלו על בגדיו כיון דעביד טיף טיף נבלעים מהרה. כדאמר לקמן (ברכות דף כה.) מי רגלים שנבלעו בבגד או בקרקע ואין בהם טופח כדי להטפיח מותרין. ונראה דאפילו יש בהם טופח כדי להטפיח מותר. דמדאורייתא אינו אסור אלא כנגד העמוד בלבד כדאמרינן לקמן שם ורבנן הוא דגזור וכיון שכבר הוא עומד בתפלה לא גזור ואוקמוה אדאורייתא. להיכן הוא חוזר. רב חסדא ורב המנונא חד אמר חוזר לראש וחד אמר חוזר למקום שפסק לימא בהא קמיפלגי מ"ס אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ומ"ס למקום שפסק. אמר רב אשי האי שהה ולא שהה מיבעי ליה אלא דכ"ע אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. והב"ע בדלא שהה ובהא קמיפלגי מ"ס גברא דחוי הוא ולכך יחזור לראש. ולא דמי למהלך במבואות המטונפות דאמר לקמן (ברכות דף כד:) שחוזר למקום שפסק היכא דלא שהה דהתם גברא לאו דחוי הוא אלא שהמקום גורם. ומ"ס גברא חזי הוא דאפילו בשעה שהמים שותתין הוא ראוי להתפלל דלא אסרה תורה במי רגלים אלא כנגד העמוד ושותת לא חשיב כנגד העמוד ורבנן הוא דאחמור היכא דלא היה עומד בתפלה. דכ"ע שהה חוזר לראש. אבל לא הוה מצי למימר דכ"ע לא שהה אין חוזר לראש ובדשהה קמיפלגי ומאן דס"ל חוזר לראש משום גברא דחוי הוא משום דלכ"ע הוי גברא חזי כיון דאין חוזר לראש דכיון דע"י שום הפסק אינו צריך לחזור ולהתפלל מה שהתפלל כבר אם כן שפיר מצי להתפלל אע"פ שלא היה יודע שהיה יכול להעמיד עצמו מלהטיל מים עד שיגמור את תפלתו. אבל אם הוה מצי למימר הכי הוה משני ליה דקיימא לן אפילו שהה בה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש דאמרינן בפרק ב' דמגילה דף יח: אין הלכה כרבי מני שאמר משום ר' יהודה גבי מגילה שאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. ור' יוחנן נמי קאמר בפרק בתרא דר"ה דף לד: שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא ומסיק התם דפליג אדר' אבהו דאמר חוזר לראש והלכה כר' יוחנן בכל מקום. ועוד שר' אבהו תלמידו הוה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב והכי איתא לקמן בפירקין (ברכות דף כד:) גבי ר' אבהו דהוה אזיל במבואות המטונפות ובעא מינה דר"י להיכא ליהדר. ואמר ליה ר' יוחנן לדידי לא סבירא לי למיפסק ואף אם שהה כדי לגמור את כולה אין צריך לחזור לראש. אבל לדידך דסבירא לך דצריך להפסיק וסבירא לך דהיכא דשהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש הכא נמי חוזר לראש. והקשה רבינו שמשון ז"ל מקוצי חדא דאין זה דרך שישיב הרב לתלמיד לפי מה שסובר התלמיד כיון שהוא מסופק ושואל ממנו. ועוד מנ"ל הא דרבי אבהו ס"ל היכא דשהה באמצע כדי לגמור את כולה חוזר לראש ופי' הוא דודאי דהיכא דשהה באמצע כדי לגמור את הכל בלא דחוי ואונס אלא שהה מעצמו ואם היה רוצה היה יכול לגמור כה"ג אין חוזר לראש כי ההיא דמגילה כשקורא לסירוגין וכן ההיא דר"ה דשמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא אבל היכא דשהה מחמת שהיו מים שותתים על ברכיו לא היה יכול להתפלל באותה שעה דכ"ע אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. והשתא ניחא הא דרבי אבהו לקמן דה"ק ליה לדידי לא סבירא לי להפסיק הלכך לא היה צריך לחזור לראש אבל לדידך שהפסקת דסבירא לך שאין המקום ראוי לקרות אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. כתב רב האי דהלכתא כמ"ד שחוזר למקום שפסק ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש: גרסינן בפרק בני העיר (מגילה דף כז:) תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק המתפלל מרחיק ארבע אמות ומשתין והמשתין מרחיק ארבע אמות ומתפלל. אמר ליה רב נחמן בשלמא משתין מרחיק ארבע אמות ומתפלל דתנן כמה ירחיק מהם ומן הצואה ארבע אמות. אלא המתפלל מרחיק ארבע אמות ומשתין אי הכי קדישתינהו לכולהו שבילי דנהרדעא. תני ישהה כלומר הא דקתני ירחיק ישהה הוא ואמרינן בשלמא משתין ישהה כדי הילוך ארבע אמות ואח"כ יתפלל משום ניצוצות אלא המתפלל ישהה כדי הילוך ארבע אמות ואחר כך ישתין מאי טעמא. אמר רב אסי כל ארבע אמות תפלתו של אדם שגורה בפיו ורחיש מרחשן שפוותיה: