פסקי הרא"ש על ברכות א:ז

תניא אבא בנימין אומר כל ימי הייתי מצטער על ב' דברים. על תפלתי שתהא סמוכה למטתי פירוש שלא יעשה מלאכה בעמדו ממטתו עד שיתפלל ורש"י פי' שגם לתלמודו אין לו להפסיק ותימא הוא מנ"ל הא. ואפשר דמיירי באדם שמתפלל בבית מדרשו ואינו רגיל לילך לבהכ"נ דאיכא למיחש דלמא מיטרד בגירסתיה ויעבור זמן תפלה וקריאת שמע. ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום דאמר רבי חמא בר חנינא ואיתימא רבי יצחק כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הוויין ליה בנים זכרים שנאמר ממתים ידך ה' ממתים מחלד חלקם בחיים וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים: תניא אבא בנימין אומר ב' שנכנסו לבית הכנסת להתפלל וקדם אחד מהם והתפלל ולא המתין לחבירו ויצא טורפין לו תפלתו בפניו שנאמר טורף נפשו באפו וגו' ואם המתין לו מה שכרו. אר"י בר חנינא זוכה לברכות הללו שנאמר לוא הקשבת למצותי ויהי כנהר וגו': אבא בנימין אומר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת שנאמר לשמוע אל הרנה ואל התפלה. במקום רנה שם תהא תפלה: שם ע"ב אמר רבי חלבו אמר רב הונא כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו. וכשמת אומרים עליו אי חסיד אי עניו. תלמידו של אברהם. ואברהם מנלן דקבע דוכתא שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'. ואין עמידה אלא תפלה שנא' ויעמוד פינחס ויפלל לא בעי למימר שיהא רגיל להתפלל בבית הכנסת אחת אבל אם הוא מתפלל באחת בשני מקומות שפיר דמי דאמרינן בירושלמי פרק תפלת השחר אמר רבי תנחום ברבי חייא צריך אדם ליחד לו מקום בבית הכנסת שנאמר ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלהים השתחוה לא נאמר אלא ישתחוה: אמר רבי חלבו אמר רב הונא היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה. אמר אביי לא אמרן אלא בדנפיק. אבל בדעייל מצוה למירהט שנאמר ונדעה נרדפה לדעת את ה'. א"ר זירא מריש כי הוה חזינא לרבנן דקא רהטי לפרקא בשבתא אמינא קא מחללי רבנן שבתא. כיון דשמענא להא דא"ר תנחום אריב"ל לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה ואפי' בשבת וכו' אנא נמי רהיטנא. ואמר רבי חלבו אמר רב הונא כל המתפלל אחורי בהכ"נ נקרא רשע שנאמר סביב רשעים יתהלכון. אמר אביי לא אמרן אלא דלא מהדר אפיה לבי כנישתא אבל מהדר אפיה לבי כנישתא לית לן בה. ההוא גברא דהוה מצלי אחורי בית הכנסת ולא הוה מהדר אפיה לבי כנישתא חלף ההוא טייעא חזייה. א"ל כדו בר קיימת קמי מרך שלף ספסריה ופסקיה לרישיה: אריב"ל אסור לאדם שיעבור אחורי בהכ"נ בשעה שהצבור מתפללין. ואמר אביי לא אמרן אלא דלא דרי טונא. ודלא רהיט. ודלא מנח תפלין. ודליכא שני פתחים. ודליכא בי כנישתא אחריתי אבל איכא חדא מנייהו לית לן בה: אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחאי כל הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלין תחתיו שנאמר ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו וגו': ואמר ר"י משום רבי יוסי אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין שנאמר ואני תפלתי לך ה' עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין. רב נחמן בר יצחק אומר מהכא הן אל כביר ולא ימאם רבי יוסי ב"ח אומר מהכא בעת רצון עניתיך תניא נמי הכי מנין שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים שנאמר הן אל כביר ולא ימאס וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי. מאי פדה בשלום נפשי אמר רשב"י אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור שחרית וערבית מעלה אני עליו כאלו פדה לי ולבני מבין אומות העולם: אמר ר"ל כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס לתוכו להתפלל נקרא שכן רע שנאמר כה אמר ה' על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה וגו' ולא עור אלא שגורם לו ולבניו גלות שנא' הנני נותשם מעל אדמתם. אמרו לר' יוחנן איכא סבי בבבל. תמה ואמר מכדי כתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה הוא דכתיב אבל בחוצה לארץ לא. כיון דאמרו ליה מקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו כדאמר להו ריב"ל לבניה קדמו וחשכו לבי כנישתא כי היכי דתאריכו חייכו. א"ר אחא בר חנינא מאי קראה אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי וכתיב בתריה כי מוצאי מצא חיים: גרסי' בפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מז:) אריב"ל לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שימנה מעשרה ראשונים. שאפי' מאה באין אחריו נוטל שכר כולם שכר כולם ס"ד אלא נוטל שכר כנגד כולם: אמר רב חסדא לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל שנאמר לשמור מזוזות פתחי. י"מ שלא ימהר ויתפלל מיד כשנכנס אלא ישהה שיעור שני פתחים. אבל אם יושב סמוך לפתח שפיר דמי. ומיהו בירושלמי בפרק אין עומדין גרסי' רב חסדא אמר זה שנכנס לבית הכנסת צריך ליכנס לפנים משני דלתות. מ"ט אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום ואם עשה כן מה כתיב אחריו כי מוצאי מצא חיים: אמר רבא לרפרם בר פפא לימא לן מר מהני מילי מעלייתא דאמרת לן משמיה דרב חסדא במילי דבי כנישתא. אמר ליה הכי אמר רב חסדא מאי דכתיב אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב. אמר הקב"ה אוהב אני שערים המצויינין בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות. והיינו דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא משעה שחרב הקב"ה בית המקדש אין להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד ר' אמי ור' אסי אע"ג דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא לא הוו מצלי אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי אמר אביי מריש הוה גריסנא בגו ביתאי ומצלינא בבי כנישתא. כיון דשמענא להא דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא. לא מצלינא אלא ביני עמודי היכא דגריסנא. ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא מאי דכתיב ועוזבי ה' יכלו זה המניח ספר תורה כשהוא פתוח ויוצא. רבי אבהו נפיק בין גברא לגברא בעי רב פפא בין פסוקא לפסוקא מאי תיקו. רב ששת מהדר אפיה וגריס אמר אנן בדידן ואינהו בדידהו. ואם תאמר הא אמרי' בסוטה בפ' אלו נאמרין (סוטה דף לט.) כיון שנפתח ספר תורה אסור לדבר ואפילו בדבר הלכה שנאמר ובפתחו עמדו כל העם. ואין לומר שאני הכא דמהדר אפיה דאם כן הוה ליה לאתויי מילתא דרב ששת התם לאשמועינן דבכי האי גוונא שרי. ונראה לי לפרש הא דקאמר התם אסור לדבר היינו דוקא בקול רם לפי שמעכב את אחרים מלשמוע. אבל בלחש שפיר דמי. והא דמהדר אפיה. ה"ה לא מהדר אפיה מצי למיגרס בלחש אלא רבותא נקט דאפילו במהדר אפיה שנראה כמניח ספר תורה שרי. והוא היה מהפך פניו. כדי שיכוין לבו בגירסתו. רב אלפס פירש דווקא רב ששת שתורתו אומנתו. אבל להורות לאדם ששואל לפי שעה או לפרש דבר אסור ס"א איסור והיתר לא: