פסקי הרא"ש על ביצה ב:טז

מתני' שלשה דברים רבן גמליאל מחמיר כדברי בית שמאי. אין טומנין את החמין מיום טוב לשבת. ואין זוקפין את המנורה ביום טוב. ואין אופין פתין גריצין אלא רקיקין. אמר רבן גמליאל מימיהם של בית אבא לא היו אופין פתין גריצין אלא רקיקין. אמרו לו מה נעשה לבית אביך שהן מחמירין על עצמן ומקילין לכל (בני) ישראל להיות אופין פתין גריצין ורקיקין:

גמ' אין טומנין את החמין וכו'. היכי דמי אי דאנח עירובי תבשילין מאי טעמא דב"ש ואי דלא אנח עירובי תבשילין מ"ט דב"ה. אמר רב הונא לעולם שלא הניח עירובי תבשילין וכדי חייו שרו ליה רבנן. רב הונא לטעמיה דאמר רב הונא מי שלא הניח עירובי תבשילין אופין לו פת אחד ומבשלין לו קדירה אחת ומחמין לו קיתון אחד ומדליקין לו את הנר ויש אומרים אף צולין לו דג קטן. יש מדקדק מדקתני אופין לו ומבשלין לו משמע דאחרים עושין לו אבל לא הוא עצמו וליתא. דאם וש אחרים שעירבו יקנה להן קמחו ויעשו לו כל צרכיו. ועוד מאי קאמר משום כדי חייו שרו ליה רבנן מה הוצרכו להיתר זה כיון שיכול להקנות להם קמחו. הלכך מיירי בדליכא מאן דעירב ומשום כדי חייו התירו לעשות לו דבר מועט ואופין ומבשלין אבני ביתו קאי. וכן משמע בירושלמי (הל' א) דקאמר לא עירב ולא עירבו לו אחרים רבי יצחק אומר צולה לו דג. רב הונא אמר מחמם לו חמין. שמואל אמר מדליק לו את הנר. מדקאמר ומדליקין לו את הנר ש"מ מי שלא עירב אף להדליק אסור. ומדליקין לו את הנר דקאמר היינו נר אחד כמו פת אחד וקיתון אחד אע"פ שלא פירש כן. לכן נהגו כשמניחין עירוב לומר לאפויי ולבשולי ולאדלוקי ולאטמוני. ואף על פי שפירשתי לעיל שלא תיקנו אלא לעיקר סעודה היינו דאין צריך לעשות העירוב אלא מפת ותבשיל שהוא עיקר סעודה. אבל צריך להזכיר כל דבר שאסור לעשות בלא עירוב. והרב אלפס לא הביא מימרא דרב הונא ולא ידענא טעמא אי משום דרבא דהוא בתראה אוקמא למתניתין בשינויא אחרינא מיהו ברייתא מיתניא כרב הונא: