פסקי הרא"ש על בבא מציעא ט:מח

מתני' אלמנה בין עניה בין עשירה אין ממשכנין אותה שנאמר לא תחבול בגד אלמנה. החובל את הריחים עובר בלא תעשה וחייב משום שני כלים שנאמר לא יחבול ריחים ורכב. ולא ריחים ורכב בלבד אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש שנאמר כי נפש הוא חובל. והך דאלמנה ודריחים מיירי שלא בשעת הלואתו אבל בשעת הלואתו מותר. דסתם חבלה משמע שבא למשכנו על הלואתו. ועוד מדקמפרש טעמא דקרא משום שמשיאה שם רע בשכינותיה על כרחך שלא בשעת הלואה איירי דאילו בשעת הלואתו אין חייב להחזיר לה. ולא כמו שכתב הרמב"ם פ"ג מהל' מלוה דאף בשעת הלואתו איירי. ואוכל נפש גופיה שרי לחבול אם יש לו יותר מן השיעור של סידור. תוספתא היו לו חמש ריחים אין למשכן אפילו אחת מהן. ואם אין עושה מלאכה אלא באחת מהן אין חייב אלא משום אותה בלבד:

גמ' א"ר הונא חבל ריחים לוקה שתים אחת משום ריחים ואחת משום נפש הוא חובל. רכב לוקה שתים אחת משום רכב ואחת משום נפש הוא חובל. ריחים ורכב לוקה שלש משום ריחים ומשום רכב ומשום נפש הוא חובל. ורב יהודה אמר חבל ריחים לוקה א'. ריחים ורכב לוקה שתים. כי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתא. תניא כוותיה דרב יהודה חבל זוג של ספרים וצמד של פרות יכול לא יהא חייב אלא אחת ת"ל לא יחבול ריחים ורכב מה ריחים ורכב מיוחדים שהם שני כלים ועושין מלאכה אחת חייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו אף כל שהן שני כלים ועושין מלאכה אחת חייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו. ר"ת ז"ל לא גריס זוג של ספרים דאין עושין בו אוכל נפש ואם מפני שמשתכרין בו וקונין בשכר אוכל נפש אם כן כל הכלים נמי. וגורם זוג של מספרים והוא תספורת שגוזזין בו ירק. א"נ שגוזזין בו בית השחיטה. כדאיתא בבכורות דף כה. א"נ שגוזזין אחר שחיטה במקום הבהוב כדמוכח פרק המביא כדי יין (ביצה דף לד.) וצמד של פרות מיירי בפרות. שדרכן לרכס בתבואה: ההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה. הוא סכין של שחיטה. אתא לקמיה דאביי אמר ליה זיל אהדר ליה דהוה ליה דברים שעושין בהן אוכל נפש ותא קום עליה בדינא אם יודה ישלם ואם יכפור ישבע. רבא אמר לא צריך למיקם עליה בדינא יכול לטעון עד כדי דמיהן ונשבע ונוטל. ואביי ל"ל הך סברא מאי שנא מהנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא אתא מריה דחושלא תפיס להו וקטעין טובא ואמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן. התם לאו מידי דעביד לאושולי ולאוגורי. הכא מידי דעביד לאושולי ולאוגורי. דשלח רב הונא בר אבין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן. ורבא ל"ל הך סברא והא רבא אפיק זוזי דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר. אמר לך האי כיון דאיפגמא קפדי אינשי ולא מושלי. והלכתא כרבא: