פסקי הרא"ש על בבא מציעא ו:ז

מתני' השוכר את האומנין וחזרו בהן ידם על התחתונה. ואם בעה"ב חוזר בו ידו על התחתונה. כל המשנה ידו על התחתונה וכל החוזר בו ידו על התחתונה:

גמ' תניא כל החוזר בו ידו על התחתונה כיצד. המוכר שדה לחבירו באלף זוז ונתן לו מהם מאתים זוז בזמן שהמוכר חוזר בו יד לוקח על העליונה. רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי. מהיכן מגביהו. מן העדית. אע"ג דב"ח דינו בבינונית. הכא גובה כדין מזיק דכל דזבין ארעא אוזולי מוזיל ומזבין נכסי. ובזמן שהלוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה. רצה אומר הילך מעותיך או הילך קרקע כנגד מעותיך. מהיכן מגביהו. מן הזיבורית. כדין ב"ח דשקיל מן התורה בזיבורית אלא משום נעילת דלת תיקנו רבנן שיגבה מבינונית והכא לא שייך נעילת דלת. רשב"ג אומר מלמדין אותן שלא יחזרו בהן כיצד. כותב לו אני פלוני בן פלוני מכרתי שדה פלוני לפלוני באלף זוז ונתן לי מהן מאתים זוז והריני נושה בו שמנה מאות זוז. ופריך מדרשב"ג אדרשב"ג דתניא הנותן ערבון לחבירו ואמר לו אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והלה אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך נתקיימו התנאים ד"ר יוסי. רבי יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו. אר"ש ב"ג בד"א שאמר לו ערבוני יקנה. אבל אם מכר לו שדה באלף ונתן לו מהן ה' מאות זוז קנה ומחזיר לו את השאר לאחר כמה שנים אלמא אפי' בסתם נמי לא מצי הדר ביה. ומשני הא לא קשיא הא דעייל ונפיק אזוזי הא דלעיל מיירי בדעייל ונפיק אזוזי שתבע המוכר מעותיו מן הלוקח פעם אחת ודחהו ותבעו פעם שניה ודחהו בלך ושוב הלכך אנן סהדי דאדעתא דהכי לא מכר לו. דכיון דעייל ונפיק אזוזי מחמת דוחקו מכר ונתבטל המקח כנגד המעות שנתחייב לו עדיין. ומכאן ואילך אפילו לוקח יכול לחזור בו ונתבטל המקח לגמרי אפי' החזיק בקרקע או קנהו בקנין סודר או בשטר. דהא אי לא עייל ונפיק אזוזי קנה כל הקרקע באותן דמים שנתן כדאמר רשב"ג ובאידך ברייתא. אבל מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו מהן חמש מאות זוז קנה ומחזיר לו את השאר לאחר כמה שנים. אלא האי דעייל ונפיק אזוזי מבטל המקח. הלכך באיזה ענין שקנה המקח נתבטל וכן אמרי' לקמן ההוא גברא דזבין חמרא לחבריה ופש בהדיה חד זוזא והדר עייל ונפיק עליה דמצי הדר ביה אע"ג דמשך החמור: בזמן שהמוכר חוזר בו יד לוקח על העליונה וכו'. אע"ג דעיכובא אתא מחמת לוקח שדחה את המוכר בפרעון המעות מ"מ כיון שנתבטל המקח בגרמת המוכר יד לוקח על העליונה. ובזמן שהלוקח חוזר בו והמוכר אומר תן לי מעותי ואני רוצה לקיים המקח אפ"ה לוקח מצי הדר ביה כדפרישית לפי שכבר נתבטל המקח ואין המקח קיים לחצאין. יד המוכר על העליון וכו'. והא דאמר גבי חמרא שהמקח בטל לגמרי. היינו לפי שהחמור אין ראוי ליחלק והמוכר אין רוצה להיות שותף עמו. אבל במידי דבר חלוקה אין המקח בטל אלא כנגד המעות שחייבנו. ואידך דרשב"ג בדלא עייל ונפיק אזוזי הלכך קנה הכל. והיכא דאמר ערבונו יקון לעולם קונה כנגד ערבונו ולוקח נוטל כחוש. ר"ח פי' הא דעייל ונפיק אזוזי לא קני היינו דגלי אדעתיה מוכר דלא מזבין אלא משום דצריך לדמי השתא בדוחקא. אבל אי מזבין לאישתלומי למחר וליומא אוחרא בלא נחיצותא מעידנא דאחזיק קנה וזוזי מקבל להו לבתר הכי דנעשה עליו כמלוה ואפי' עייל ונפיק אזוזי. והראב"ד ז"ל כתב אפי' קבע לו זמן הפרעון וכשהגיע זמן דחקו לפרוע מעותיו וזה דחהו גם זה נקרא עייל ונפיק אזוזי. ודייק לה מדקאמר רשב"ג מלמדין אותו שיזקוף עליו השאר במלוה אלמא אפי' שהרחיב לו זמן אם לא זקפן במלוה מיקרי עייל ונפיק אזוזי. ואני אומר הכל לפי ראות הדיינין כי לפעמים אדם דחוק למעות ומוכר קודם הגעת זמן הפרעון שלא יראהו דחוק למעות ויזדלזלו נכסיו ואין רוצה לקבל דמי המכירה עד שיצטרך לפרוע חובו פן יוציאם וכשיגיע הזמן אין עייל ונפיק אזוזי יותר מזה. הלכך בכל עת שיראו הדיינין שהוא דחוק למעות ועייל ונפיק אזוזי המקח בטל. כי הא דאמר רבא האי מאן דזבין ליה מידי לחבריה וקעייל ונפיק אזוזי לא קני. לא עייל ונפיק אזוזי קני: