פסקי הרא"ש על בבא מציעא ד:יג

ההוא גברא דיהיב זוזי אשומשמי. אייקור אהדרו ביה. א"ל תא שקול זוזך דליכא שומשמי. לא שקלינהו ואיגנוב. אתו לקמיה דרבא אמר להו לא מיבעיא דשומר שכר לא הוה אלא אפילו ש"ח לא הוה אין לפרש דש"ש לא הוה משום דא"ל שקול זוזי הא אי לא א"ל שקול זוזי הוי ש"ש בשביל שהמעות הם ברשותו להוציאם אע"ג שלא נגמר המקח. דל"ל הכי שיהא לו רשות להשתמש בדמים בעוד שלא נגמר המקח. דהא רב הונא סבר כר"י דאמר מעות קונות דבר תורה בההיא דלעיל דמכור לי באלו. וא"כ הך ברייתא דנתנה לספר לא מעל עד שימשוך צריך לאוקמיה בנכרי. ומדלא מעל הגזבר עד שימשוך מנכרי אלמא שאינו ברשות הנכרי להוציאם. דאם היה יכול להוציאן מעל הגזבר כדאמרי' לעיל פ' המפקיד (בבא מציעא דף מג.) דדייק מותרין ישתמש בהן לפיכך אם הוציא מעל הגזבר. ואי אמרת אפי' נאנסו כדאמר רב הונא מאי איריא הוציא אפי' לא הוציא נמי דכיון שהם ברשותו להוציאן מיד הוי שואל עלייהו ויוצאין לחולין. וה"ה נמי לר' יוחנן בישראל כיון דתקינו דמעות אינן קונות אינו יכול להוציאן עד שימשוך. והכי פירושו לא מיבעיא ש"ש דלא הוי דלא שקיל אגרא. וכן צריך לומר בההוא עובדא דהא ביתא קמך. ומיהו יש לחלק דנהי דבנכרי אין יכול להשתמש במעות עד שימשוך. בישראל דמעות קונות דבר תורה נהי דתקון רבנן דמשיכה קונה אלים כוחיה טפי ויכול להשתמש במעות. ומיהו בחלוק פסק זה לא נפקא מינה לדידן לפי מה שפסק ר"ת ז"ל דאנן חשובין כשולחני לפי שרוב עסקינו ברבית וצריכין אנו תמיד למעות כשולחני. וכ"ש בדמי מקח שיכול להשתמש אע"פ שלא נגמר המקח. אמר רב פפי אמר לי רבינא דא"ל ההוא מדרבנן ורב עבות שמיה ואמרי לה רב שמואל בר זוטרא שמיה ואי יהבי ליה כל חללי דעלמא לא הוה משני בדיבוריה בדידי הוה עובדא דאתא ההוא גברא אפניא דמעלי שבתא וקאי אבבא ואמר לי אית לך שומשמי לזבוני א"ל לא אמר לי ליהוי זוזי גבך דחשכה לי. אמרי ליה הא ביתא קמך אותבינהו ואיגנוב. אתא קמיה דרבא א"ל הא ביתא קמך לא מיבעיא ש"ש דלא הוי אלא אפי' ש"ח לא הוי. והלכתא כהאי עובדא בתרא דמאן דאמר לחבריה הא ביתא קמך ליתיה אפי' ש"ח. ועובדא קמא קביל רבינא דלא היו דברים מעולם ולא נשאל דין זה לפני רבא כלל. וכתב רב אלפס ז"ל בשם רב האי גאון ז"ל דבמעשה כזה כיון שקבל המוכר המעות כדי להשלים ללוקח מקחו הרי קבלם להוציאם לעשות בהן כל צרכו ונתחייב באחריותן דהוו להו כהלואה גביה. ואפי' אמר למרייהו תא שקול זוזך ולא אתא ואיתניסו מיחייב בהו. ואע"ג דקא משלם קאי עלייהו במי שפרע. ומילי דטעמא נינהו דודאי מאן דיהיב זוזא בזבינא לא יהיב ליה אלא אדעתא דלית ליה גבי חבריה אלא ההוא זבינא בלחודיה. הלכך קיימי הני זוזי ברשות מוכר דדיליה אינון ואית ליה לאפוקינון בכל מאי דבעי. הלכך אע"פ דלא אפקינן והדר ביה וא"ל לחבריה תא שקול זוזך דהדרנא בי ליכא עליה דההוא למישקל זוזי עד דמקבל ההוא עליה מי שפרע. הלכך כל כמה דלא מקבל עליה מוכר מי שפרע קיימי זוזי ברשותיה ואי איתניסו איתניסו ליה. ואע"ג דאיתנהו לזוזי בעינייהו. וכ"ש דאי אפיקינון לצרכיה דאפי' אי הוה פקדון גביה ואפיקינון קמו להו ברשותיה והוו הלואה גביה. וכ"ש הני דלדידיה אינון: ההוא גברא דיהיב זוזי אחמרא ושמע דקבעו למינסביה בי פרזק רופילא. אמר הבו לי זוזאי דלא בעינא חמרא. אתא לקמיה דרב חסדא אמר כדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות ואפי' מי שפרע ליכא מדלא קאמר אהך עובדא והא בעי לקבולי עליה מי שפרע כדקאמר אהני עובדי דלעיל. דליכא מי שפרע אלא היכא דחוזר מחמת יוקרא וזולא. אבל אם חוזר מחמת שירא להפסיד הכל אפי' מי שפרע ליכא: