פסקי הרא"ש על בבא מציעא ב:ח

מתני ואלו שחייב להכריז. מצא פירות בכלי או כלי כמות שהוא מעות בכיס או כיס כמות שהוא ציבורי פירות צבורי מעות שלש מטבעות זו על גב זו כריכות ברה"י ככרות של בעה"ב וגיזי צמר הלקוחין מבית האומן כדי יין וכדי שמן חייב להכריז אוקימנא לעיל ברשום קודם שנפתחו האוצרות. אבל אחר שנפתחו האוצרות. אין בהן סימן:

גמ' טעמא דפירות בכלי ומעות בכיס. הא כיס ולפניו מעות כלי ולפניו פירות הרי אלו שלו הפירות והמעות. תנינא להא דתנו רבנן מצא כיס ולפניו מעות כלי ולפניו פירות הרי אלו שלו. מקצתן בכלי ומקצתן על גבי קרקע מקצתן בכיס ומקצתן על גבי קרקע חייב להכריז. ורמינהו מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן חייב להכריז. בא בעל סימן ונטל את שלו זכה הלה במה שבידו. אמר רב זביד לא קשיא הא בכובא וכיתנא והא בצנא ופירי. פי' רש"י הא דקתני הרי אלו שלו בכובא וכיתנא דאם איתא דמכובא נפל הוה אשתייר בה מידי דכיתנא לא שריק. אבל בצנא ופירי חייב להכריז. ואע"ג דברייתא דקתני הרי אלו שלו קתני מצא כלי ולפניו פירות. פשתן נמי איקרי פירות דכתיב ויבא קין מפרי האדמה ואמרינן דזרע פשתן הוה. והתוספות פירשו להפך דבכובא וכיתנא חייב להכריז דכובא ל"ל אוגניים והפשתן עשוי חבילות חבילות ומישריק שריק ונפול אבל צנא אית ליה אוגניים. רב פפא אמר הא והא בצנא ופירי ולא קשיא הא דאשתייר ביה והא דלא אשתייר ביה. ואב"א הא והא דלא אישתייר ולא קשיא הא דמהדר אפיה לגבי פירי והא דלא מהדר אפיה לגבי פירי. ואב"א הא והא דמהדר אפיה לגבי פירי הא דאית ליה אוגניים והא דל"ל אוגניים. ונקיטינן לחומרא מכל הני שינויי. ללישנא קמא דרב פפא היכא דאישתייר ביה חייב להכריז אפילו לא מיהדר אפיה לגבי פירי ואפילו ל"ל אוגניים. והיכא דלא אישתייר דהרי הן שלו פירוש כלישנא מציעא דוקא דלא מהדר אפיה לגבי פירי. ואי מהדר אפיה לגבי פירי דחייב להכריז פירוש כלישנא בתרא בדלית אוגניים לצנא אבל אי אית ליה אוגניים הפירות והמעות שלו דרב פפא לא פליג אשינויא דרב זביד דמפליג בין כובא וכיתנא ובין צנא ופירי: שלשה מטבעות זו על גב זו. אמר רבי יצחק מגדלאה והוא שעשויין כמגדלין דרויחי תתאי ומיצעי עילויה וזוטר עילוי מיצעי. דאמרי הני אנוחי אנוחינהו. והמוצא מכריז טבעא. והאובד יאמר שלשה היו. ואם לא עשוין כמגדלין אז תלינן בדרך נפילה נפל ואיתייאש האובד כי לא יוכל ליתן סימן במניינם. ותרי אף על פי שהם דרך הנוח דלא איתרמי דנפלו אהדדי כיון דטבעא מכריז א"א ליתן סימן במניינו דמיעוט טיבעא שנים. וצ"ל דתרי איתרמי ונפלו דאם לא כן תרי נמי יתן סימן מקום לרבא דאמר מקום הוי סימן יתן סימן מקום והא דפריך גמרא אפילו תרי נמי הוי מצי לשנויי תרי איתרמי דנפלי. אלא האמת מתרץ לו דטיבעא מכריז ומנין הוי סימן. והראב"ד תירץ בדברים קטנים כמו מטבע א"א לכוין המקום. ודוקא כמגדלין וכן כאבני בית קוליס אבל משלחפי שלחופי מקצתו על גב זה ומקצתו השני על גבי הקרקע לא הוי סימן. אבל כסולם דהיינו רובו של השני על התחתון ורובו של עליון על האמצעי חשיב כמגדלין אבל כשירא וכשורא כחצובא בעיא היא ולא איפשיטא ואזלינן לחומרא דאיסורא הוא ומכריז: תנו רבנן המוצא סלע בשוק מצאו חבירו ואמר שלו הוא נירונית הוא של מלך פלוני הוא לא אמר כלום. ולא עוד אלא אפילו שמו כתוב עליו לא אמר כלום. שאין סימן למטבע דאמר אפוקי אפקה ומאיניש אחרינא נפל:

מתני' מצא אחר הגפה או אחר הגדר גוזלות מקושרות או בשבילין שבשדות הרי זה לא יגע בהן. מאי טעמא דאמרינן הני איניש אצנעינהו הכא ואי שקלינהו להו ל"ל סימנא למיתב ולמישקלינהו. הלכך נשבקינהו עד דאתו מרייהו ולישקלינהו. וקשר לא הוי סימן דמיירי במקושרין בכנפיהן דכ"ע הכי מקטרי להו. ומקום לא הוי סימן דמיירי במדדין. והוה ליה ספק הנוח דאימא מעלמא אתי או שמא איניש אנחינהו ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב זאת אומרת ספק הנוח לכתחלה לא יטול ואם נטל לא יחזיר. כללא דמילתא דהנוח במקום המשתמר כגון ודאי הנוח ואפילו יש בו סימן כגון קורדום בצד גדר וטלית בצד גדר לא יטול דאין זה אבידה שכן דרך עובדי אדמה לתת שם כלי מלאכתם ומלבושיהן ואין זו אבידה שחייב בהשבתה. ואם נטלו ולא הוליכו משם יחזירו למקומם כיון שאינו אבידה לא נתחייב בשמירתה בהגבהתה. ואם נטלו והוליכו לביתו לא יחזירהו למקומן דדילמא בעוד שהוליכו לביתו באו הבעלים וחפשו ולא מצאו. כדאיתא בירושלמי רבי אבא בר זבדא אשכח חמרא מכוסה בחפיסה. נסבה ואתא שאיל בי מדרשא א"ל לאו יאות עבדת. א"ל אהדריה. א"ל לא דלמא אתי מריה ולא אשכחיה ואיאוש מיניה. אלא יכריז ויתנו הבעלים סימן או בגוף האבידה או במקום. ואם הוא במקום המשתמר קצת כגון אחר הגפה והגדר ושבילין שבשדות או כריכות ברה"י נוטל ומכריז ומחזיר בסימן החפץ או בסימן המקום. וכיון שאינו במקום המשתמר יפה ניחא לבעלים שהמוצא יטלו ומכריז. ואבידה היא שחייב בהשבתה. כי הבעלים הניחום שם לפי שעה ולשוב לקחתו ובמקרה לא יכלו לקחתו מיד. ואינה אבידה מדעת כיון שהמקום משתמר קצת. וכן נמי ספק הנוח בדבר שיש בו סימן נוטל ומכריז. אבל בדבר שאין בו סימן לא בגוף החפץ ולא במקום כגון גוזלות המדדין לא יטול. שמא הניחום ויבואו הבעלים ויטלום ואם יטלום אין בהן סימן ואם נטל לא יחזירנו למקומו דאבידה היא שחייב בהשבתה וצריך לעשות השבה מעלייתא. ובמקום שאין משתמרת כלל ואין בו סימן ואפילו ודאי הנוח נוטל והוא שלו. כגון כריכות ברה"ר דאין בהן סימן מקום דמנשתפי ומעיקרא הניחום שם להקל ממשאן ושכחן שמה ונתייאש כיון דאין סימן לא בגוף ולא במקום. מצא כלי באשפה מכוסה לא יגע בו. ואם מגולה נוטל ומכריז. והא דתניא מצא כלי טמון באשפה נוטל ומכריז שכן דרך אשפה לפנות. אוקמא רב זביד בסכיני והימניק מפני שדרך אשפה עשויה לפנות לה כלים קטנים כשמכבדים הבית עם עפר הכיבוד הושלכו שם והוי אבידה שיש בו סימן ונוטל ומכריז. מתניתין בכובי וכסי שדרך הטמנה נותנים שם וכל זמן שהוא מכוסה משתמר יפה והוי כמו טלית וקורדום בצד גדר ולא יגע בו. ורב פפא מוקי ברייתא באשפה שאין עשויה לפנות ונמלך עליה לפנותה. ושתי האוקימתות הלכתא נינהו: