פסקי הרא"ש על בבא מציעא א:מח

אמר רבא ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחל לו מחול ואפי' יורש מוחל. ואי בעיא למיעבד קנוניא מה לה לשקר תמחול כתובתה לבעלה ותפלוג בהדיה. ומדלא מחלה ליה לבעל ש"מ קושטא קאמרה דיהבה ליה לשובר מזמן הכתוב בו וליכא קנוניא על הלקוחות. ושמעינן מינה דאיתא לדשמואל דהמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול. וא"ת דלמא ניחא לה טפי בהחזרת השובר ממה שתמחול כתובה לבעלה. דאי מחלה היתה צריכה לשלם ללקוחות כל מה שהכתובה שוה עכשיו כשהיא גרושה כדמשמע מדקאמר ומפיק ליה לשובר דכתב בניסן ואתי למיטרף לקוחות אלמא שהגיע זמן הלקוחות לגבות הכתובה. וכשמכרה ללקוחות היתה נשואה כמו שמשמע מדנקט וזבינתיה לכתובה בטובת הנאה. נמצא כשמחזירין השובר לבעל אינה משלמת אלא דמים מועטין שקבלה מן הלקוחות. כי המכר לא היה מכר שכבר נתקבלה כתובתה ומתוך קושיא זו רוצים לומר דאפי' מאן דדאין דינא דגרמי אין חייבת לשלם אלא מה שקבלה. וכן משמע בכתובות פרק הכותב (כתובות דף פה:) מהא דקריבתיה דרב הונא זבינתא לכתובתה בטובת הנאה איגרשא ושכיבא אתו לקוחות וקתבעי לברתא אמר רב נחמן ליכא איניש דליסבה עצה דתזיל ותמחול כתובה דאמה לגבי דאבוה ותיהדר איהי ותירתה מיניה. ואם היתה חייבת לשלם מה שהיא שוה בשעת מחילה מה היתה מרווחת והא רב נחמן הוא דדאין דינא דגרמי בהגוזל בתרא דף קטז: דחייביה לההוא גברא דאחוי אכריא דחיטי. ועוד ראיה מפ"ב דקדושין דף מז: התקדשי לי בשטר חוב או שהיתה לו מלוה ביד אחרים והרשה אותה עליהם. ר"מ אומר מקודשת. וחכ"א אינה מקודשת. וקאמר דקמפלגי בדשמואל דאמר המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחל לו מחול. רבנן דאמרי אינה מקודשת אית להו דשמואל ולא סמכה דעתה הואיל ויכול למחול. ואם היה חייב לשלם שומא של שטר אמאי לא סמכה דעתה. אלא ודאי אין חייב לשלם אלא דמים שנתנה והיינו פרוטה דמי הקדושין. ועוד קאמר התם דכ"ע אית להו דשמואל מר סבר לא סמכה דעתה ומר סבר סמכה דעתה אמרה לא שביק לדידי ומחיל לאחריני. ואם היה חייב לשלם הוה ליה למימר סמכה דעתה דאי מחיל ליה חייב לשלם לה. ומיהו יש לדחות הך ראיה דבכל ענין לא סמכה דעתה כי אינה רוצה להתקדש לו ותהא צריכה לתובעו לדין אם ימחול. וההיא דכתובות נמי קשה היאך השיאה עצה לעשות עבירה להפסיד לאחרים אי לא משלמת אלא מה שקבלה והשטר שוה עכשיו יותר. ואם נאמר דקטנה כפעוטות היתה ולא היתה בת עונשין. א"כ אפי' אי משתלמין כל הכתוב בשטר אין ראיה משם דלאו בת תשלומין היא. וההיא דשמעתין איכא לאוקמי כגון שהיא עכשיו באותו ענין שהיתה בשעה שנכתב השובר. ולמיטרף לקוחות דקאמר היינו כשיגיע זמן הגבייה. ומצאתי כתוב שכתב רב שרירא גאון ז"ל בתשובה המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו קהדר לוקח עליה דמוכר ואין גובה הימנו אלא אותן דמים שנתן לו. דלא דמי לשאר זביני דאית ליה ללוקח שבחא. דהכא כיון דבידו למחול אפילו יורש שלו. מעיקרא זביני ריעי נינהו דמבעיא ליה לשנויה לשטרא ולמכתביה בשמיה. וכיון דלא עביד הכי דין הוא שלא יטול אלא מה שנתנו בשטר. וכן דעת התוס' ומסתבר הכי. וא"ת וניחוש שמא מכרה כתובה במעמד שלשתן ואז אין יכולה למחול כדאמרי' בפ"ב דקדושין דף מח. גבי התקדשי לי בשטר חוב או שהיתה לו מלוה ביד אחרים והרשה אותה עליהם. ומפרש התם דבמלוה בשטר פליגי בסמכה דעתה ואית להו דשמואל ובמלוה על פה פליגי בדרב הונא דאמר מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה. רבנן סברי הא דרב הונא דוקא בפקדון ולא במלוה. ואם היה יכול למחול אפי' איתא במלוה אינה מקודשת כיון דס"ל לא סמכה דעתה. ועוד מדלא קאמר ואיבעית אימא דכ"ע אית להו הא דרב הונא בין במלוה בין בפקדון והכא באשה סמכה דעתה פליגי כדקאמר גבי שטר ש"מ דאין יכול למחול. והכי מסתבר דהך דרב הונא הלכתא בלא טעמא היא. ומשום תקנת התגרין עשאוה כשיקנו זה מזה שיעמיד אצלו מי שנתחייב לו מעות ולא יצטרכו לקניינם. ואם היה יכול למחול מה הועילו חכמים בתקנתן שלא יסמוך עליו כי ירא שמא ימחול לו. וי"ל דאפי' למאן דאית ליה דהא דרב הונא אפי' במלוה היינו דוקא במלוה העשויה ליגבות מיד. אבל בכתובה דשמא לא תבא לידי גביה לעולם לא תקינו מעמד שלשתן ושמעינן מהכא דהמוחל שטר שמכר א"צ לשלם אלא דמים שקבל. והנותן או המוכר שטר במעמד שלשתן אינו יכול למחול. ושטר כתובה אין נקנה במעמד שלשתן וי"מ ש"מ איתא לדשמואל וכיון שיכולה למחול כל לגבי בעלה ודאי מחלה ולא תמצא מי שיקנה ממנה כתובתה. ולמילתא דלא שכיחא לא חיישינן. אביי אמר אפי' תימא ליתא לדשמואל ובששטר כתובה יוצא מתחת ידה ואי איתא דזבינתא כתובתה כתובתה מאי בעיא גבה. גבי לוקח הוא דלהויא דשטר חוב אינו נקנה אלא בכתיבה ומסירה. וא"ת ניחוש דלמא אקנייה אגב קרקע ונשארה כתובתה בידה. וי"ל דלא סמכי דעתייהו דלקוחות אם לא שתמסור הכתובה לידם: