פסקי הרא"ש על בבא מציעא א:יא

בעי ר׳ זירא תקפה אחד בפנינו מהו. ה"ד אי דאישתיק אודויי קמודי ליה. אי דצווח מאי הוה ליה למיעבד. לא צריכא דאישתיק מעיקרא ולבסוף צווח מאי מי אמרינן מדאישתיק ודאי אודויי אודי ליה או דלמא כיון דצווח השתא איגלאי מילתא למפרע דהאי דשתיק מעיקרא סבר הא חזו ליה רבנן. א"ר נחמן בר יצחק ת"ש במה דברים אמורים כששניהם אדוקים בו. אבל היתה טלית יוצאה מתחת ידו של אחד מהן המוציא מחבירו עליו הראיה. ה"ד אילימא כדקתני פשיטא. אלא לאו כגון שתקפה אחד בפנינו ואידך שתק ולבסוף צווח. לא הב"ע דאתו לקמן כי תפסי לה תרוייהו ואמרינן להו זילו פלגוה ונפקו מקמן והדר אתו כי תפיס לה חד מינייהו. האי אמר אודויי אודי לי והאי אמר בדמי אגרתה ניהליה. דאמרי' ליה עד השתא חשדת ליה בגזלנותא והשתא אוגרת ניהליה בלא סהדי ש"מ אודויי אודית ליה ומיהו אם אמר תקפה ממני בחזקה מהימן כיון דעד הנה היו נידונים עליה. והא דלא מהימן למימר אגרתה ניהליה במיגו דאי בעי אמר תקפה דהוי מיגו במקום עדים. הלכך מוקמינן ליה בידא דחבריה. ואמרינן ליה להאי זיל אייתי ראיה דבדמי אגרתה ניהליה ואי בעית אימא לעולם כדקתני ואתו לקמן כי תפיס ליה חד ואידך מיסרך בה סרוכי. ואפי' לסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין בלא שבועה קמ"ל דסירוכא לאו כלום היא. ובעיין לא איפשיטא ליה. וכיון דלא איפשיטא לא מפקינן מיד התוקף: