פסקי הרא"ש על בבא קמא ה:ה

מתני' שור שהיה מתכוין לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה פטור. אדם שהיה מתכוין לחבירו כו'. רשב"ג אומר א"כ משהאשה יולדת היא משבחת. אלא שמין את הולדות כמה הן יפין ונותנין לבעל. ומפרש בגמרא דבמבכרת פליגי. ורב אלפס ז"ל הביא המשנה כצורתה ולא פי' במאי פליגי משום דסבר דהלכה כרבנן דלית ליה כללא דרבי יוחנן דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו:

גמ' שור שהיה מתכוין לחבירו. טעמא דנתכוין לחבירו הא נתכוין לאשה גופה חייב לימא תיהוי תיובתיה דר' אדא בר אהבה דאמר שוורים כי נתכוונו לאשה פטורין מדמי ולדות. ומשני ה"ה דאע"ג דנתכוונו לאשה פטור אלא אגב דנקט גבי אדם שהיה מתכוין לחבירו דהכי כתיב קרא נקטיה נמי גבי שור. והלכתא כרב אדא בר אהבה דברייתא דרבי חגא מדרומא כוותיה. ועוד דרב פפא ס"ל כוותיה דקאמר שור שהכה את השפחה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות. מ"ט דשפחה חמרתא מעברתה בעלמא אזיקתא מינאי דכתיב שבו לכם פה עם החמור ואין הבן מתיחס אחר האב. ולא איירי קרא אלא בולדות שמתייחסין אחר האב. הלכך לא נתמעטו שוורים מחיוב ולדות דשפחה. ואם תם הוא משלם חצי ולדות ואם מועד הוא משלם הכל. ודמי ולדות שמין כשפחה הנמכרת מעוברת כמה דמיה מרובין משפחה הנמכרת ריקנית. ונזק שמין מה שנפחת וכחש גופה מחמת ההכאה וההפלה משפחה בריאה וריקנית. וצער שמין כמה יותר צער מפלת מצער יולדת. ובושת לא פסיקא ליה למיתני. דבזמן שבסתר לה שני חלקים ולו אחד ובזמן שבגלוי לו שני חלקים ולה אחד: היתה שפחה ונשתחררה או גיורת פטור. אמר רבה ל"ש אלא שחבל בה בחיי הגר ומת הגר. אבל לאחר מיתת הגר זכתה היא ודידה הוו. א"ל רב חסדא מרי דיכי אטו ולדות צררי נינהו וזכיא בהו. אלא איתיה לבעל זכי ליה רחמנא. ליתיה לבעל לא. ומודה רב חסדא דיורשים דידיה זכו ביה דכל מאי דאית ליה לאיניש מוריש ליורשיו. ואפילו זכות דאית ליה לאיניש בבתו היה מוריש ליורשיו אי לאו דמיעטיה קרא בכתובות דף מג: דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו. וקתני נמי בהך ברייתא שמביא בסמוך אין הבעל נותן ליורשיו ומוקי לה רב חסדא כשחבל לאחר מיתת הגר. ולא פליג אלא אהא דקאמר רבה שזוכה האשה בהם מן ההפקר. והלכתא כרב חסדא. דמילתיה דרבה מוקי כתנאי ורב חסדא כדברי הכל. ועוד דרב חסדא היה גדול מרבה כדמוכח פרק שנים אוחזין (בבא מציעא דף ו:) אמר ליה רב אושעיא לרבה כי אזלת לקמיה דרב חסדא לכפרי בעי מיניה: