פסקי הרא"ש על בבא בתרא ח:לח

תנן מעשה בבית חורון באחד שהיה אביו מודר הנאה ממנו והיה משיא את בנו והיה אומר לחבירו הרי החצר והסעודה נתונים לך במתנה ואינן לפניך אלא שיבא אבא ויאכל בסעודה אמר ליה אם שלי הן הרי הן מקודשות לשמים אמר ליה לא נתתי לך את שלי שתקדישה לשמים א"ל לא נתת לי את שלך אלא על מנת שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין זה עם זה ומרצין זה לזה. ויהא עון תלוי בראשו אמרו חכמים כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה ולאו דוקא להקדיש אלא הוא הדין נמי אם אין יכול ליתנה במתנה ולמוכרה דאינה מתנה אם לא שיוכל לעשות בה כל חפצו דאל"כ מאי קמדמי שמאי הך עובדא דיונתן בן עוזיאל למעשה דבית חורון ורצה להוכיח ממנו דמתוך שלא יוכל לחזור לבניו תתבטל המתנה אלא ודאי אין חלוק בין הקדש לשאר דברים ואינה מתנה עד שתהא ברשותו לעשות בה כל צרכי חפצו והיינו דוקא כשנותן לו בסתם אבל אם פירש דבריו אפילו נתן שלא ליתן ושלא למכור ושלא להקדיש ושלא יעשה בו דבר כי אם דבר אחד הויא מתנה לאותו דבר וכן מוכח בנדרים בפרק השותפין (נדרים דף מח:) גבי ההוא גברא דהוה ליה ברא דהוה שמיט כיפי דכיתנא אסרינהו לנכסי עליה אמרו ליה אי הוה בר בריך צורבא מרבנן מאי אמר להו ליקני הדין ואי הוה בר ברי צורבא מרבנן ליקנייה ליה אמרי פומבדיתאי קני על מנת להקנות הוא ורבא אמר ולא קני ורב נחמן אמר קני דהא סודר דקני על מנת להקנות הוא וקני ורבא פריך ליה התם ממתני' ממעשה דבית חורון דקני על מנת להקנות הוא ולא קני ומשני משום דסעודתו מוכיח עליו שלא היתה כי אם הערמה בעלמא אי נמי ר' אליעזר היא דאמר אפילו ויתור אסור במודר הנאה וכן משמע נמי בירושלמי דקאמר התם בעי רבי ירמיה מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו על מנת שלא יקדישנה לשמים כיני מתני' כל המתנה שהיא כמתנת חורון שהיתה בה ערמה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה והכי נמי אמר לקמן (בבא בתרא דף קלז:) אתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי אע"פ שאין יכול להקדישו הוי מתנה רק שיחזירהו לבסוף: