פסקי הרא"ש על בבא בתרא ה:ט

תוספתא פרק ד' המוכר שפחה לחבירו מכר לו כלים שעליה ואפילו הן של ק' מנה אבל לא את השירים ולא את הנזמים ולא את הטבעות ולא את הקטלאות שבצוארה שפחה וכל מה שעליה אני מוכר לך אע"פ שיש עליה כלים של ק' מנה הרי כולן מכורין שפחה מעוברת אני מוכר לך פרה מעוברת אני מוכר לך מכר את הולד שפחה מניקה אני מוכר לך פרה מניקה אני מוכר לך לא מכר את הולד. תמיה לי הא דקתני שפחה מעוברת אני מוכר לך מכר את הולד דמשמע הא לא קאמר שפחה מעוברת אלא שפחה זו סתם לא מכר לו את הולד ולא מסתבר כלל:

מתני' מכר בור מכר מימיו מכר אשפה מכר זבלה מכר כוורת מכר דבורים מכר שובך מכר יונים. בתוספתא קתני מכר דבורים מכר כוורת מכר יונים מכר שובך לפי שאין דרכן של בני אדם למכור כל הדבורים כשדעתו לשייר את הכוורת כדמוכחא מתניתא דקתני הלוקח פירות כוורת נוטל ג' נחילין וזה שפירש שמכר כל הפירות בלא שיור מכר גם את הכוורת וכן נמי בשובך תנן הלוקח פירות שובך מחבירו וכו' וזה שפירש שמכר הכל מכר גם את השובך: מכר בור מכר מימיו אמר רבא מתני' יחידאה היא דתניא מכר בור לא מכר את מימיו רבי נתן בר"ש אומר מכר בור מכר מימיו וכיון דיחידאה היא לא סבירא לן כוותיה. ורשב"ם פי' דהלכה כמתני' דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם דמתני'. ודאי כשהאמורא אומר דבר מדעתו ומקשה ליה ממתני' ומשני ליה יחידאה היא לא סבירא לן כההיא משנה דסמכינן עליה דאמורא דפסיק הלכתא דלא כמתני' אבל הא דקאמר הכא יחידאה היא לאו למימר דלא סבירא לן כוותיה אלא לאשמועינן דר"א בר' שמעון כרבנן וכן מסתבר: