פסקי הרא"ש על בבא בתרא ג:ז

ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא שהיא שלי ועדים לא היו לו שהיתה שלו מדקאמר ליה לאו קא מודית לי דהאי ארעא דידי הוא אלמא היה צריך להודאתו. אמר ליה מפלניא זבנתא דאמר לי דזבנא מינך ואי הוה טעין מינך זבנתא או קמאי דידי זבנה מינך ההוא דזבינתא מיניה מהימן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר כיון דליכא עדים למערער שהיתה שלו אבל עכשיו שטען דאמר לי דזבנה מינך אמר ליה מי לא קא מודית דהאי ארעא דידי הוא ואת מינאי לא זבנת אם כן לאו בעל דברים דידי את אמר רבא דינא קאמר ליה שהרי אינו ידוע שהיתה של אותו שמכרה לו אם לאו והוה ליה כהכיר בה שאין שלו של מוכר ויחזירנה למערער יגבה מעותיו מן המוכרה לו כדאיתא פרק קמא דב"מ דף טו: ואף על גב דליכא עדים למערער שהיתה שלו לא מהימנינן ליה במיגו דאי בעי אמר מינך זבנתא ואכלת שני חזקה דלא שייך מיגו אלא בשתי טענות שבכל אחת מהן יכול לזכות אלא שהאחת יותר טובה מן האחרת אבל הכא אפילו אי מהימנת ליה במאי דקאמר מפלניא זבנית דאמר לי דזבנה מינך אין לו בקרקע כלום שהרי הודה שהיתה של המערער וגם הודה שאין יודע שלקחה ממנו אותו שמכרה לו דהא לא טעין דזבנה מינך קמאי דידי הלכך יחזיר קרקע למערער דלא אתי ספק ומוציא מידי ודאי. כך פירש רשב"ם ותמיה לי דלא מוכח לישנא כלל שהודה המחזיק שהקרקע היתה של המערער אלא שאמר מפי המוכרה לו שהוא אמר לו שקנאה ממנו ואילו היה עומד בפנינו אותו שמכרה לו היה נאמן לומר שלך היתה ולקחתיה ממך במיגו שלא היתה שלך מעולם ואם כן זה הבא מכחו אמאי לא מהימן נמי בטענה זו ומצאתי שכתב ה"ר יונה ז"ל דמיירי כשהודה המחזיק שידע שהיה הקרקע של המערער אף בלא דברי המוכרה לו הלכך אמר ליה כיון דידעת בודאי שהקרקע שלי היתה ואינך יודע שהיתה של אותו שמכרה לך אלא על פיו אין לך לסמוך על דבריו ולהניח הודאי מפני הספק. ולי נראה דאע"ג דאותו שמכרה לו היה נאמן במיגו דלא היתה שלך מעולם אין מיגו זה טוב לגבי אותו שלקחה כי ניחא ליה טפי למימר שלקחה מאותו שמכרה לו כי הוא סבור שימצא עדים שהמערער מכרה לו אבל לא בעי למיטען לא היתה שלך מעולם כי הוא ירא שהוא ימצא עדים שהיה שלו. ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מפלניא זבינתא ואכלתיה שני חזקה והוה ליה סהדי דדר ביה המוכר חד יומא אמר לו פלניא גזלנא הוא כלומר שהוחזק בגזלנות על שדה זו וגזלן אין לו חזקה אמר ליה והא אית לי סהדי דאתאי ואימלכי בך ואמרת זיל זבנה ואילו היתה גזולה ממך היה לך לומר לי ואע"ג דאמרינן לקמן (בבא בתרא דף מז.) אפילו אי אודי ליה לגזלן אינו מועיל דאמר ליה אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמרא לשחוור מ"מ ביני לבינך היית רשאי לומר שגזלה ממך ולא היה לך להשיאני עצה לקנותה. אמר ליה דאמר השני נוח לי והראשון קשה ממנו אמר רבא דינא קאמר ליה כמאן כאדמון דתנן העורר על השדה וחתום עליה בעד אדמון אומר יכול הוא שיאמר הראשון קשה לי והשני נוח לי וחכמים אומרים איבד את זכותו אפילו תימא רבנן עד כאן לא קאמרי רבנן אלא בחותם דקא עביד מעשה אבל דיבורא עביד איניש דמיקרי ואמר. ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא שהיתה שלי ויש לי עדים א"ל מפלניא זבינתיה ואכלתיה שני חזקה והוה ליה סהדי דההוא דזבנא ליה דר ביה חד יומא אמר ליה פלניא גזלנא הוא אמר ליה והא אית לי סהדי דאתית באורתא לגבאי ואמרת לי זבנה ניהלי ואם קנית כבר מפלניא כמו שאתה טוען למה רצית לקנותה ממני אמר ליה דאמינא אזבין דינאי לפי שיש לך תרעומות עלי רציתי לפייסך כי לפעמים שאדם קונה מה שמן הדין הוא שלו לפי שאין אדם יודע אם יזכה בדין וגם לסלק מעליו מריבות אמר רבא עביד איניש דזבין דיניה וטענתו טענה: