פסקי הרא"ש על בבא בתרא ב:ג

הלכך אם נמצא חלון פתוח לחורבה אין לו חזקה אם לא שיביא עדים שהחזיק בו שלשה שנים קודם שנעשה החורבה. ואדם שיש לו חלון פתוח לרשות חבירו ונחרב המקום טוב הוא שיעמיד עדים שהחזיק בחלון שלש שנים ויכתוב עדותו להיות בידו לזכות ולראיה שמא לאחר זמן יבנה זה חורבתו בפני חלונו ויאמר פתחת חלונך אחר שנעשה חורבה ולא הייתי יכול למחות כי לא הזקתני וגם אין לך חזקה. וכן בגגין שלנו שהן מכוסים ברעפים ואין עליהן תשמיש יכול לפתוח עליו חלון ואם אחר זמן יסתור זה גגו ויכול לראות מאותו חלון לחצר כופהו לסותמו ואין לו חזקה. הלכך חלון הפתוח לחצר חבירו והוא במקום גבוה ובא חבירו לבנות תחתיו ולעשות על הבנין גג שלי רעפים ואותו הבנין מונעו מלהסתכל בחצר יכול למחות בידו מלעשות הבנין והגג. כ? יאמר לו היום או למחר תסתור הבנין שלך ותכפיני לסתום חלוני כי תאמר אין לך חזקה כי היה פתוח על גג ואני לא אוכל למצוא עדים שהחזקתי בו שלש שנים בעוד שהייתי יכול להסתכל בחצירך: ת"ש מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישים מן הבצלים וכו' אמר רב פפא בלוקח. פרש"י שזרע חרדל ומכר חצי שדהו והלוקח בא להעמיד דבורים אי בלוקח כי איכא ירק אמאי ירחיק ועוד מאי טעמא דרבי יוסי אפילו משרה וירק נמי. אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו ואע"פ שקדם החרדל בהיתר גמור צריך להרחיקו כיון שהוא מזיק הדבורים והדבורים אינם מזיקים לחרדל ואע"ג דבאילן הנסמך בהיתר הלוקח לא יקוץ שאני אילן דהפסד מרובה הוא וזו היא גירסת רש"י ופירושו. ורב אלפס נמי העמיד מתני' דחרדל בלוקח וקשה לגירסא זו ולפי' דלא מסתבר כלל שירחיק בעל החרדל מאחר שקדם בהיתר גמור בלוקח דמאי שנא מאילן. ועוד קשה למה המתין להקשות ממשנה השנויה השנויה ראשונה במשנה עד סוף הסוגיא. ועוד קשה דקתני בתוספתא ר' יוסי מתיר בחרדל מפני שאומר לו כדרך שאתה עושה בתוך שלך כך אני עושה בתוך שלי אלמא שהדבורים קדמו. על כן נראה כגירסת ר"ח ור"ת ז"ל. אלא אמר רבינא לעולם לאו בלוקח וקא סברי רבנן על המזיק להרחיק עצמו כלומר כשישנו שם דבר הניזק דבענין אחר לא מיקרי מזיק וחזר בו עכשיו מכל הני שינויי דלעיל דשני כי ליכא נמי לא סמיך. ורבא מודה לאביי דמותר לסמוך היכא דליתיה לדבר הניזוק. ולא מיקרי מזיק אלא כדאיתא לדבר הניזוק בשעה שסומך ולא אסר לסמוך אפילו לרבנן אלא בור דוקא משום דא"ל כל מרא ומרא מרפית ליה לארעאי ומיקרי מזיק אע"ג דלית ליה לבור. והא דקאמר רבא טעמא דכל מרא ומרא אליבא דר' יוסי לאו דוקא ר' יוסי קאמר אלא הכי קאמר אפי' ר' יוסי דלא אסר אלא בגירי דיליה הכא מודה משום דכל מרא ומרא. והוא הדין לרבנן נמי מהאי טעמא אסרי בבור ולא בשאר היזקות והשתא ניחא דנטר לאקשויי מהך משנה עד לבסוף דעד הנה דחה לו כל המשניות ומזו המשנה הוצרך לחזור בו והודה רבא דמותר לסמוך כל כמה דלא הוי דבר הניזוק חוץ מבור ובהא פליגי רבנן סברי בעל החרדל ירחיק שהוא מזיק ודבורים קדמו בהיתר. ורבי יוסי סבר תרוייהו מזקו אהדדי הלכך מתיר בחרדל ולא ירחיק לא זה ולא זה דמצי אמר ליה בעל החרדל לבעל דבורים לא דייך שסמכת אצל מצר שלי אלא שתכופיני להרחיק. נהי דבהיתר סמכת ולא הייתי יכול לעכב עליך. מ"מ שלא כהוגן עשית לקרב היזקך אצל מצר שלי. דאיבעי לך לאסוקי אדעתך שמא היום או מחר אזרע חרדל ויזיקו לי דבוריך. ומחמת שסמכת שלא כהוגן גם אני לא ארחיק. אסבול הזיקך וגם אתה תסבול הזיקי. ואע"ג דגבי בור כשהראשון סומך ברשות השני עושה כל ההרחקה. שאני בור שאם לא הרחיק מקלקל בורו של ראשון ומזיקו בידים אבל הכא לא מזיקו בידים: