פסקי הרא"ש על בבא בתרא י:כה

שמעינן מהכא שהמלוה או הלוקח שטרפו ממנו מקחו ובא לו אצל הלקוחות יכול לכופם בדין לדון עמו ובית דין נזקקין לטענותיהם ומחייבי אותן ואין הלקוחות יכולין לומר לך אצל לוה וכשיתחייב בדין ויהיה בידך טירפא שכתבו לך על הלקוחות שלו הרי אנן פורעין אלא ילכו הם אם ירצו ויזקיקוהו לבוא לבית דין דאי לא תימא הכי היכי אמר שמיט ואכיל פירי והלא אין בית דין מחייבין ללקוחות עד שיעמוד מוכר בדין ויתחייב אלא ש"מ הלקוחות כלוה וכן הלקוחות כולם מדאקשינן אי הכי שטרי הלואה נמי ומהדרינן אמרי פייסי בעל חוב בזוזי והם מחזירין אחריו מיהו היכא דאיתיה ודאי מודעינן ליה כגון דאתי שליח בתלתא בשבתא ואתא בד' וקאי בחמשא בבי דינא כדעבדינן מקמי אדרכתא כדאיתא בהגוזל בתרא דף קיב. ואי מצטרכי לקוחות זמן יהבינן להו עד תלתין יומין שהוא זמן ב"ד ובלבד להוציא הדין לאמיתו ולא לבא בעקיפין שכל זמן בית דין אינן מן הדין אלא מדת רחמים נהגו חכמים על בעלי דינין שלא לדחוק אותם יותר מדאי מנימוקי הרמב"ן ז"ל. אמר מר חוץ מאחריות שבו היכי כתבינן אמר רב נחמן דכתבי הכי שטרא דנן דלא למיגבי ביה לא ממשעבדי ולא מבני חרי אלא כי היכי דתיקו ארעא בידיה: