פסקי הרא"ש על עבודה זרה א:ג

ת"ר נשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר לחכם ואסר לא ישאל לחכם. ויתיר תימה למה לא ישאל לחכם אחר אולי טעה הראשון ומחזירהו השני ופר"י דה"ק לא ישאל לחכם אחר בסתם כדי שיתיר לו ויסמוך על הוראתו דכיון דכבר אסרו הראשון ושויא חתיכה דאיסורא אין לו לסמוך על אחר שיתירנו לו. אבל יכול הוא לומר לחכם אחר דבר זה שאלתי לחכם פלוני ואסרו לי מה נראה לך בזה ואם יראה לשני שטעה הראשון ילך ויתווכח עמו ואם יוכל להוכיח שטעה בדבר משנה יחזורהו. ואם חלוק עליו בשקול הדעת שסברתו נוטה להתיר מה שאסר הראשון ואין יכול להוכיחו מתוך המשנה או מדברי אמורא. יאמר אני אומר כך אבל איני מתיר מה שאסרת מאחר שיצא מפיך לאסור ושויתיה חתיכה דאיסורא ואין בידי להחזירך מתוך דבר משנה או אמורא: והא דאמר לקמן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף מ.) ובפרק ר"י (עבודה זרה דף נז:) נפקי שפורי דרב ושרי ושפורי דמר ואסר. התם מיירי בדבר שבא הדבר לפני שניהם יחד בבית המדרש. או היו דברי המתיר תחילה. ומיהו בירושלמי אמר חכם שטיהר אין חבירו רשאי לטמא התיר אין חבירו רשאי לאסור וצריך לאוקומי שכבר חלה הוראת הראשון טרם שנחלק חבירו עליו. וכגון שלא טעה בדבר משנה. ולפי זה לא מיתוקם הא דנפקא שיפורי אלא כגון שבא הדבר לפני שניהם יחד בבית המדרש. ואם היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהן גדול מחבירו בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו הלך אחר המחמיר. רבי יהושע בן קרחה אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר. בשל סופרים הלך אחר המיקל. אמר רב יוסף הלכה כר׳ יהושע בן קרחה. מכאן היה פוסק ר"ת ז"ל דכל איכא דאמרי בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל. ורש"י פסק דהלך אחר המחמיר בשל תורה ובשל סופרים הלך אחר האחרון וריב"א אומר דכל איכא דאמרי טפל ללשון ראשון כי רב אשי סידר לשון המרובים והעיקר תחילה וכל לשון היחידים והטפל אומר יש אומרים. ורי"ץ גיאות ז"ל כתב דלעולם הלכה כאיכא דאמרי ומקצת הגאונים פסקו בממונא כאיכא דאמרי ובאיסורא לחומרא: