הרוקח קס

כל צדיק וצדיק ועתיד לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבא ומראין אותו באצבע ואומרים כי זה אלהים אלהינו והוא ינהגנו עלמות בעולם הזה ובעולם הבא. אמן

שטו על אלו מתים הכהנים מטמאין לאשתו לאמו לאביו ולאחיו ולבנו ולבתו ולאחותו הבתולה. לאשתו ולא לארוסתו ולא הגרושה. לאמו ולאביו כשהן שלמין ולא בזמן שהן חסרין כדאמר במס' נזיר (דף מג) ובמס' שמחות היא אבל רבתי. לבנו ולבתו ולא הנפלים כדאמר בתורת כהנים מה אביו ואמו בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא ולא הנפלים. לאחיו ולאחותו מן האב ולא מן האם שאינם יורשים ולאחותו הבתולה ולא הנשואה ואחותו הבתולה אפי' ארוסה אין מטמא לה דהלכה כר' יוחנן דאמר ביבמות בפ' הבא על יבמתו ולארוסה אינו מטמא כל שכן לנשואה אבל אחותו ארוסה שנתגרשה מטמא לה אחותו אנוסה ומפותה אינו מטמא לה. אחותו בוגרת מטמא לה. כהן טמא אין לו לטמאות עצמו יותר כדאמר בפרק שלשה מינין בנזיר (דף מב) תניא היה מטמא למתים אמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב כל טומאה וטומאה. אבל בעוד שנגע במת ונגע במת אחר אינו חייב וכתיב לא יטמא בעל בעמיו להחלו עד שעת מיתה ומשמע בנזיר שאפילו גוסס אסור לכהן לילך שם. כותים מתים מטמאין במגע ובמשא כדאמר בפ' הבא על יבמתו והא דאמר בבבא מציעא בפ' המקבל (דף קיא) דאליהו קאי בבית הקברות של כותים ידע שלא נגע בעצמותם וכן משמע נמי בפרק א' דנזיר (דף ד) גבי שמשון שמת גוים מטמאין אעפ"י שקצת קשה מפרק כהן גדול ונזיר על נפשות מת לא יבא גבי פלוגתת ר' ישמעאל ואמרינן בסוטה בפרק משוח (דף כב) מת תופש ד' אמות כל סביביו שצריך להרחיק היכא דליכא מחיצותא ואם יש היכר לדבר מותר כדתנן גבי חצר הקבר העומד בתוכה טהור ואמרי' בתורת כהנים שהכהן מוזהר על דם המת ברביעית וכל הטומאות הפורשות מן המת ותנן בנזיר בפ' כהן גדול (דף מח) על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת וכזית נצל פי' בשר נימוח ועל מלא תרווד רקב ועל הגלגולת ועל אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי ועל חצי קב עצמות ועל חצי לוג דם ובמס' שמחות כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליהן כהן סופג עליה את הארבעים וחרב הרי הוא כחלל וכן משמע בפ' א' דאהלות גבי שפוד שהוא תחוב בבית. וכן במס' נזיר בפ' כהן גדול (דף נו) גבי וכל אשר יגע על פני השדה חרב הרי הוא כחלל. וצריכין כהנים ליזהר מחרב שנטמא במת. ויש שחולקין דווקא טומאות הפורשות מן המת נקט ואע"ג דחרב כחלל לא הוזהרו דדווקא הפורשות מגופו של מת למעוטי גולל ודופק ואע"ג דקרי' פ' העור והרוטב פורשות מן המת הוא הדין מתכות. כהן גדול ונזיר מטמא למת מצוה שנמצא ותניא לא יטמא בעל בעמיו בזמן שעמיו שם אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה. מי ששמע שמת לו מת או בשורה רעה מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם דיין האמת ואמרינן בברכות בפ' הרואה לא נצרכה אלא לקבולי מאהבה. ואין לומר מה אוכל לעשות כדמשמע בבבא קמא דף נא) ואמרינן בפ' בתרא דקדושין מה יתאונן אדם חי על מדותיו של הקב"ה גבר על חטאיו דיו שהוא חי. לא יקרחו קרחה אמרינן בפ' אלו הן הלוקין לא יקרחו קרחה קרח ה' קריחות חייב על כל קרחה וקרחה. בראש לחייב על הראש בבין העינים וילפינן קרחה קרחה לחייב בין כהנים בין ישראל. אם עושה קרחה למת שמוציא שערות חייב. לא ישרטו שרטת שרט ה' שריטות למת חייב על כל שריטה ושריטה בין כהנים בין ישראל וקי"ל בפ' אלו הן הלוקין (דף כא) שריטה וגרידה אחת היא בכלי חייב. וקי"ל כר' יוסי שרט שריטה אחת על ה' מתים חייב על כל מת ומת. מן ולנפש וקיימא לן בפ' א' דקדושין אמור אל הכהנים בני אהרן בני אהרן אין מטמאין בנות אהרן מטמאות. ובת"כ אמרי' הכהנים ולא חללים כי חללים מטמאין בני אהרן אפילו בעלי מומין ואפי' קטנים שמוזהרין הגדולים שלא יטמאו הקטנים לנפש. שבעה מתים הכתובים בפרשה כהן מטמא להם חובה במס' שמחות מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ודחפוהו