ריטב"א על יומא עו:

אלא יליף לה שכר שכר מנזיר. וא״ת אדרבה נילף שכר שכר משתויי יין. י״ל דהא דמיירי לעינויי לההיא דמעשר דמיא טפי דאלו ההיא דשתויי יין ולהבדיל ולהורות אמר רחמנ'. ומה לי יין או דבלה קעילית. וי״מ דמאן דיליף שכר שכר מנזיר לית ליה ההיא דדבילה קעילית ותנא דדבילה קעילית לא יליף שכר שכר מנזיר דאי הוה גמיר גזרה שוה הוה דריש לה בכל דוכתא. והראיה מדאמרי׳ בפ״ק דנזיר ר״ש אומר אינו נזיר עד שידור מכולן וכו'. ושקלי׳ וטרי׳ עלה ואמרי׳ דר״ש יליף שכר שכר מנזיר ולאפוקי מדתני׳ אכל דבילה קעילית חייב וכו׳ ואמאי לימ׳ דיליף לה לענין מעשר בלחוד ולא ליתי לאפוקי מהאי בריתא אלא ודאי ש״מ דמאן דיליף מנזיר לכל דוכתא יליף לה. וא״ת א״כ לההוא תנא דדבילה קעילית מנא ליה דשתיה בכלל אכילה לענין יוה״כ. וי״ל דאתיא ליה מסברא כדאמרי׳ במס׳ שבועות דאמר ליה איניש לחבריה תא נטעום ואזלי ואכלו ושתו. וזו שיטת ה״ר אלחנן ז״ל:

והא כתיב ותירוש ינובב בתולות. פי׳ לשון ינובב ניב שפתים כענין שאמרו נכנס יין יצא סוד ואלו מיני מתיקה אין מנובבין בתולות:

גרש״י ז״ל נהמא חמימא דחיטי דכייתא ופי׳ ז״ל דמתרגמי׳ את בגדי עשו החמודות דכייתא והיינו לחם חמודות. וי״ג נהמא חמימ׳ אדחיטי בזיתי ולחם חמודות דרשי׳ לשון חימום כדאמרי׳ נחמרו בני מעיה והוא כמו נחמדו:

אעפ״י שאין ראיה לדבר זכר לדבר. תימה למה אינה ראיה ואי משום דהא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הא כמה מילי דרבנן בתלמודא דסמכינהו אקרא ולא אמרי׳ הכי. וי״ל לפי שאין הכתוב מדבר בענין שתייה וסיכה אלא שעושה משל לקללה הנכנסת בקרבם של רשעים כדכתי׳ לעיל מיניה ותאהב קללה ותבואהו ואין להביא ראיה מפסוק שנא׳ בדרך משל. ובתוס׳ פירשו דמשום דאיכא למי׳ איפכא כדרב זוטרא קאמר תנא שאין זו ראייה אלא זכר. ולא נהיר וכבר כתבנו במסכת נדה ובמס׳ שבת משמו של ר״ת ז״ל שאין סיכה כשתיה בשום איסור אחר אלא בתרומה דאמ׳ רחמנא וגם לרבות את הסך. והכא לענין יוה״כ מדרבנן בעלמא אבל לא בשום איסור אחר שאין בו איסור הנאה ולפיכך מותר לסוך בשומן של חזיר או נבילה וכיוצא בהם: