ריטב"א על יומא כו.

מתני׳ הפייס השלישי חדשים לקטורת וכו׳. הרביעי מי מעלה איברים מן הכבש למזבח. ופליג׳ אדרבי אליעזר בן יעקב כדאיתא בגמרא דאיהו סבירא ליה דאין לזה פייס בפני עצמו אלא הזוכה להעלות מן השולחנות ולמזבח זוכה בהן. ומיהו אף לרבי אליעזר לא היה מעלה בפעם אחת למזבח אלא בשתי פעמים כדפריש׳ לרבנן וכן מוכיח במסכת תמיד. ולרבנן דעבדי פייס רביעי להעלות איברים מן הכבש למזבח פירש רש״י ז״ל בכל השמועה כי כהן אחד היה מעלה הכל. ולדבריו הא דתניא לקמן ששה לטלה אינו אלא להעלותו מן השולחנות לכבש. והקשו בתוספות חדא דששה לטלה דאמר קרא היינו להעלותו למזבח כדכתיב וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים כו׳ על העצים כו׳ אשר על המזבח ומהתם דרשי׳ בגמרא ששה לטלה ומדאורייתא אין לנו שתי העלאות אלא מדרבנן בעלמא. משום ברוב עם הדרת מלך וכדאיתא התם ועוד תנן במסכת תמיד שכשהיה כהן רוצה להקטיר היה עולה בראש המזבח הראשון היה מביא לו ראש ורגל ונוטלו מידו וסומך שתי ידיו עליו וזורקה לאישים וכן השני וכן כולם וההיא ודאי אף לרבנן היא. דהא סתמא תנן לה ולא אמרו עלה בגמרא דתיהוי רבי אליעזר ועוד הא דאמרי׳ לקמן דטעמא דרבנן משום ברוב עם הדרת מלך ואם אין מעלה אלא אחד מה הדרת מלך יש בזה אדרבא יותר הדור שיעלוהו הששה הראשונים:

אמר ליה רב פפא לאביי מאי טעמא אילימא משום דכתיב כו׳. פרש״י ז״ל מאי טעמא מעתרא אילימא משום דכתיב בה כליל הרי עולה דאית בה כליל ולא מעשרא ופרקי׳ דעולה שכיחא ביחידים וקרבה על כרחין בכולהו כהנים ואין הכל ראויין שיתעשרו ומשום הכי לא מעתרה אפילו למי שראויין. ואינו נכון בטעם כי כמו שמתעשרין בקטורת כל הזוכה בו בין גדול בין קטון למה לא יתעשרו בעולה. ובתוספות פי׳ כדברי ר״ח ז״ל אמר ליה רב פפא לאביי מאי טעמא אין מפיסין בה ישנים דמשום טעמ׳ דמעתרא בלחוד ליכא למימר דכל שכן דבעו כולהו לחזור ולפייס. ואילימא משום חומר קדושתה שכתוב בה כליל וראוי לעשותה בחדשים דזהירי טפי. הרי עולה דכתיב בה כליל ונהי דלא מעשרא מ״מ כיון דחמירא למיהוי כליל לא תהא אלא בחדשים. ופרקי׳ דעולה שכיחא ואי אפשר לה בחדשים בלחוד וקטורת לא שכיחא ואפשר לה בחדשים לחוד והא דאמרי׳ דעולה כתיב בה כליל פר״ח ז״ל דכתי׳ בשמואל ויקח טלה חלב אחד ויעלהו עולה כליל:

ואימא נמי יהודה דכתיב יהודה מחוקקי. וא״ת ואמאי לא מייתי לה מתורת משה דכתיב ומחוקק מבין רגליו. והנכון דההוא לנשיאים שבארץ ישראל דאחר חורבן דרשינן לה בסנהדרין כדאמרינן התם לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את העם במקל. ומחוקק מבין רגליו אלו של בית ר׳ שמורין תורה ברבים ואותן נשיאים לא היו מבית דוד אלא מצד האם שאינה קרויה משפחה וכדפר״ת ז״ל גבי הא דאמרינן דהתם שבט והכא מחוקק. ובתוספות פירשו דדוד נמי מלוי אתי שבא ממרים כדאיתא במסכת סוטה:

אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא אמרי' פי׳ להורות הלכה למעשה כדכתי׳ בלוי יורו משפטיך ליעקב. וביששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל:

אמר רב נחמן בר יצחק הכא בשבת עסיקי' כו׳ פי׳ ומתנייתא כולהו נמי בהכי מוקמי׳ להו ולא בשינויי דחיקי דלעיל. והרי הוא כאלו אמרו אלא אמר רב נחמן כו׳ והרבה כיוצא בזה בתלמודא דבעי למימר אלא ולא מפרש לה וכן פי׳ בתוספות:

ולמאי דסליק אדעתיה. כו׳ ופרקי׳ מיהא כולהו אתו מצפרא. וא״ת ולמאי דאסקי׳ שאין מפייסין על תמיד של בין הערבים אלא כהן שזכה בו שחרית זכה בו ערבית ניחא בשאר פייסות. אבל בקטרת מאי איכא למימר דהא לא שנה אדם בה מעולם. ויש מתרצים שהזוכה בקטורת שחרית אמר לזה שעמו שיזכה בו ערבית. אבל במסכת מנחות משמע שלא אמרו חדשים לקטרת אלא לבקרים אבל בו ביום חוזר ושונה בו מי שזכה בו שחרית דתרוייהו כחדא חשיבי. ובהא אתיא שמעתין כפשוטה וכן פי׳ בתוספות במס׳ מנחות. (הגהה לאחד קדוש ז״ל עוד י״ל דמצפרא קא מפייסי לקטורת של בין הערבים וחשיב פייס אחד):

משום שכינה לאו אורח ארעא. פי׳ שנראה כאלו הדבר משא עליו להעלותו עד למזבח ולפיכך מניחו בכבש והולך לו ואינו חוזר לבא ולהעלותו:

דא״כ בצרי להו פייסות. הלכך ר׳ יהודה משלים פייסות בהעלאה מן הכבש למזבח. ור׳ אליעזר משלים אותה בפייס של מחתה דסבירא ליה לתלמודא דליכא תנא דמבציר מד׳ פייסות: