ריטב"א על יומא כד:

אמר קרא ולמבית לפרוכת. פרש״י ז״ל דמבית לפרוכת הפסיק בנתים וכי כתיב עבודת מתנה אמבית לפרוכת בלחוד קאי. ופרכי׳ דא״כ נימא דלא בעי׳ עבודה תמה אלא מבית לפרוכת דסמיך ליה ופרקי׳ ועבדתם הדר ערביה דאלו כתי׳ ולמבית לפרוכת עבדתם עבודת מתנה שפיר אבל כיון דכתי׳ ועבדתם ודאי דועבדתם ערביה למזבח החצון עם מבית לפרוכת דלבעי בתרוי׳ עבודת תמה.

עבודת סלוק בהיכל. פי׳ כגון דישון מזבח ודישון מתנות (נ״ל שצ״ל מנורה) ללוי לפנים מהן מדמי׳ ליה ופטור או לחוץ מדמי׳ ליה וחייב.

איכא סידור בזיכין. פי׳ דאע״ג דעבודת לחם הפנים עצמה כבר גמרה מ״מ סדור הבזיכין הכשר הלחם הוא:

סדור בזיכין ליחייב ופרקי׳ דאכתי איכא אחריה סלוק והקטרה דבזיכין דלשבת הבאה ואלו הקטרה כבר תני לה:

זר שסידר את המנורה. פרש״י ז״ל כי בדישון המנורה היו מסלקין אותן ממקומן לקנחם ולדשנם יפה ואחרי כן חוזר ומסדרן במקומן. והא דפרכי׳ לרב ומכולהו אידך דפרכי׳ בסמוך משום דרב מני ד׳ עבודות ותו לא משמע דבכולהו אידך פטר.

הדלקה לאו עבודה היא. תמיהא מילתא דהא כתיב בה אהרן ובניו דבר אל אהרן ואל בניו לאמר בהעלו׳ את הנרות וכתי׳ ובהעלות אהרן את הנרות וי״ל דלהכי לא אפקיה בלשון חיוב ואמר בהעלות או בהעלותך לומר דלאו עבודה היא לחייב עליה מיתה בזר כשם שאין חיוב מיתה בעבודה שאינה תמה ובשם הרב ז״ל מצאתי דכולה סוגיין לענין כהן העובד שלא בבגדי כהונה דהוה ליה זר כדאמרי׳ בעלמ׳ כיון שאין כהונתם עליהם הוו להו זרים וקרא דדרשי׳ לעי׳ אתה ובניך תשמרו את כהונתכם היינו דקאמר שישמרו לעבוד בכיהונם. והזר הקרב מהם שלא בכיהונו יומת והיינו דאמרי׳ הכא הדלקה לאו עבודה היא לחייב עליה מיתה לכהן העובד שלא בבגדי כהונה ונראין דברים שלא אמרה רבינו ז״ל אלא דסוגיין אף לענין כהן העובד מחוסר בגדים שאף הוא אינו חייב אלא על עבודה תמה דכי אין כהנתם אליהם הוו להו זרים וכיון שכן אין חייבין אלא על עבודה תמה וה״ה דזר העובד אינו חייב אלא על עבודה תמה כפשטה דסוגיין וכדמוכח בסנהדרין:

על הצתת אליתא. פי׳ הדלקת המערכה בקיסמין של זנבות העצים שלא תהא אלא בכהן כשר. ובכלי שרת בבגדי כהונה והיינו דכתיב בין הכהנים וכתיב בה נמי ונתנו לשון אזהרה אלמא הדלקה עבודה חשובה היא ופרקי׳ הצתת אליתא עבודה והדלקה לאו עבודה פרש״י ז״ל הצתת אליתא עבודה שיש בה טורח שצריך להצית האור בעצי המערכה אבל הדלקת נרות לאו עבודה היא דלאו כלום עביד דהא מכיון שהדליק ברוב היוצא השלהבת עולה מאיליה:

והאמר ר׳ אסי אמר ר׳ יוחנן זר שסידר שני גזירי עצים חייב. וא״ת מאי הקשה מדר׳ יוחנן לרב ולוי וכי גברא אגברא קא רמית וליכא למימר דקסבר דההיא לא פליג בה רב דהא בהדיא פליג וסבי׳ ליה דלא מחייב עלה וכדפרכי׳ שני גזירין ליחייב וי״ל דקס״ד דלא פליגי לענין אם היא עבודה תמה אם לאו אלא דפליגי במילתא אחריתי דמר חשיב לה עבודה ומר לא חשיב לה עבודה לחייב עליה מיתה. והיינו דפרקי׳ דודאי בהא פליגי מר סבר עבודה תמה היא ומר סבר לאו עבודה תמה היא.

תניא כוותיה דרב עבודות שזר חייבין עליהם מיתה אלו הן זריקת דם בין לפנים ובין לפני לפנים זריקת דם בחוץ או לפנים בהיכל או לפני לפנים על הכפורת וכן פרש״י ז״ל ותדע דהא מודה רבי בהזאות שבפנים כדאי׳ לעיל:

והמזה בחטאת העוף והממציא והמקטיר בעולת העוף ולא נקט הזאה בעולת העוף מפני שלא הטעין בה הכתוב אלא מיצוי. אבל בחטאת איכא הזאה ומיצוי והא דלא קתני בהדיא המזה והממצה בחטאת העוף משום דפלוגתא היא בפר׳ שני דמעילה אם מיצוי מעכב בחטאת העוף אם לאו הלכך שדייה הכא לממיצה בנתים שיהא נדרש או לשניהם או לעולת העוף בלבד לפום פלוגתא דתנאי דהתם והיינו דתניא כוותיה דרב משום דלא אדכר תרומת הדשן אלא מאי דשייך בד׳ עבודות דרב אבל באידך מתנית׳ דתניא כוותיה דלוי אדכר תרומת הדשן:

והמעלה על גבי המזבח בין דבר כשר בין דבר פסול. פרש״י ז״ל דדוקא דבר פסול שפסולו בקדש שאם עלה לא ירד דאלו מה שאין פסולו בקדש כיון שאם עלה ירד לא חשיבא עבודה לחייב עליה ואינה בכלל כל דבר המזבח וכן עיקר.

איכא בעלי זרועות דחמסי ועבדי. כלומר איכא בעלי זרועות דחמסי לעבוד בלא גורל כלל או כשיהא ספק בגורל:

אגב חביבותא מקרי ועביד. פי׳ מקרי ועביד מי שיעלה לו הגורל בבגדי חול דהא לאו בגדי חול ממש נינהו אלא כדרב שימי בר יהודה שהן ראויין לעבודת יחיד כדאיתא בסמוך וקפידא משום שאר עבודות דאלו שחיטה שכשרה בזר כשרה בבגדי חול ומיהו לא היו מחלקין בפייסות ואף שוחט לבוש כמו שאר המפייסין: