ריטב"א על יבמות צב.

מ"ד הואיל ואתיא לב"ד ושרי לה כלו' שלא התירוה אלא ע"י הוראת ב"ד בקלא במקום נשואי' הוה ותתסר קמ"ל וא"ת ולימא האי ולא בעי תליא דהתם וי"ל דאי מהא ה"א דהכא דאלמוה רבנן לתקנתם ולהוראתם דלא תפקע משום קלא ואע"ג דאתחזק בב"ד דא"כ מה כח ב"ד יפה אבל בעלמא חיישי' ליה קמ"ל:

ליתא למתני' מדתנא בי מדרשא וכו' פי' דמתני' דהתם בי מדרשא תנן לה וקים לן דהלכתא היא ולהכי אית לן למדחי מתני' דהכא מקמי מתני' דהתם אמר רבא תדע דטעות היא דאלו הורו ב"ד בחלב ודם להתירא שמעי' להו פרש"י ז"ל אלו הורו ב"ד בחלב ודם להתירא ושמעי' להו אעפ"י שלא נתנו לנו בהתר זה טעם ברור לגמרי והדר חזו טעותא לאיסורא כלומ' חזרו בהם ונתנו לנו באיסורא טעם ברור ושמעי' להו כי הדרי וחזו טעמא להתירא לא משגיחינן בהו פי' כי הדר וחזו טעמא להתירא כעין הטעם הראשון ממש שלא הוסיפו לנו בירור יותר מן הראשון והיינו דלא משגחינן בהו וכן אתה לומד מאידך דנקטינן דכוותה במתני' דמעיקרא שריא ליה בעד א' שאיך הדבר ברור לגמרי והדר אסרנוה בב' עדים שהוא דבר ברור והדר שרנוה בעד א' ואעפ"י שאין בהיתר זה שום בירור יותר מן ההיתר הראשון והיינו שמעי' מינה דלאו הוראה היא דא"כ כיון שנמצא שטעו בהוראה ראשונה לא היינו שומעי' להם באחרונה שהיא כבראשונה ממש אלא ודאי הראשונה טעותא היא כסבורין כי אותו העד לא משקר ואיהי נמי דייק' ומנסיבא ונמצא שסמכנו באמונתו בטעות ומשום שטעינו בו אין לנו לומר שלא נאמין בזה האחרון ששיקר כי אם הראשון הוחזק של ישראל לא הוחזקו ואם היא לא דקדקה בפעם הראשון ונתקלקלה בו מסתמא מדקדקת עכשיו ובודאי סהדא בתרא אינו מעיד על המיתה שהעיד הראשון שא"כ לא שרינן לה דתרי ותרי נינהו ואפי' כשאומרת ברי לי ולאחר מעידיה לכתחלה לא תנשא ולישנא דקא שרי לה משמע דשרי לה לכתחלה אלא שזה העד האחרון מעיד שהוא מת עכשיו ואינו מכחיש את הראשוני' כלל ולהכי שרי לה על פומא מטעמ' דכתיבנ' לעיל זהו פי' שיטת רש"י ז"ל והיא הנכונה והר"ם ז"ל פי' בע"א ואינו נכון כנ"ל:

א"כ מאי יקוב הדין את ההר פי' דלא מיתמ' האי לישנא אלא בדבר שהיה אפשר לעוות בו דרך אחרת ואם איתא דלר' אלעזר יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב א"כ הכא ע"כ ממ"נ חייבת קרבן בין דתהוי הורא' בין דתהוי ריעות':

אבל זינת' לא דאמרן אתון דשרתון פנויה פי' דשרתון יתי לאנסובי ודאי כפנויה דייניתו ואר"י ז"ל דאפי' להאי לישנא אע"ג דכתיבו בגיטא ודין יהו ליכי מנאי למהך לאתנסבא לא סגי עד שיכתו' והרי את מותרת לכל אדם דדילמא איהו לא שריא אלא לאינסובי אבל לזנות לא והויא ליה כאומר הרי זה גיטך חוץ מזנותך דבמילתא דבי דינא לא אזלי' בתר לישנא אלא בתר עיקר טעמא וכי שרו לה לאינסובי ודאי לשוויה פנויה אתו אבל לגבי בעל בתר לישנא אזלינן ודילמא מקפיד הוא שלא להתירה בזנות ובדוכתה כתיבנא לה בס"ד:

ליתני הולד ממזר פי' כיון דלעולם הוא באיסור עמה וכל הולדות שילדה לו שוים באיסור אין לנו לומ' אלא שהולד ממזר:

אבל חכ"א אין ממזר מיבמה פי' הכא מוכח שאינו ממזר אפי' מדבריהם דכל היכא דהולד ממזר מדרבנן בהדיא קרי ממזר ועוד דאלו לדרבנן הולד ממזר מדבריהם מאי דוחקי' לאוקמה כר"ע ושיהא ממזר דאורייתא נוקמה בדרבנן ושיהא ממזר מדבריהם אלא ודאי כדאמרן וכן כתבו גדולי קצת רב"ה ז"ל:

האי תנא דר"ע הוא דאמר מחייבי לאוין גרידי שאין בהן שאר כגון יבמה לשוק לא הוי ממזר אבל מחייבו לאוין דשאר הוי ממזר וקרינן ליה בלשון חכמים משום דמשמע ליה לתנא ברא דהלכתא כוותיה ותנאי היא אליבא דר"ע ומיהו לית הלכתא כוותיה אלא כרבנן דעלמא שאין ממזר אלא מחייבי כריתות ומיתות ב"ד: