ריטב"א על יבמות צ.

בין בשוגג בין במזיד פי' כל שוגג ומזיד האמור כאן לענין התשלומי' הוא דאלו האכילה בשוגג היתה לעולם דבמזיד אין דינו אלא כמו מזיק דפטור אפי' מן הקרן דבר תורה וכדכתי' דוכתא אחרינא ומיהו מדרבנן מחוייב הוא וסגי ליה שישלם אפי' סובין וכב' פרשתי' בפ' הניזיקין:

בשוגג אמאי אין תשלומיו תשלומי' תבא עליו ברכה וכו' ובדין הוא דמצי למפרך על רישא גופא מה"ט למה משלם תשלומי' וכדפרקי' נמי לאידך שאפי' לכתחלה אין לו לשלם חולין טהורי' אם לא רצה וכו':

תבא עליו ברכה שאכל מיניה מידי דלא חזי אפי' בימי טמאתו פרש"י ז"ל אע"ג דתשלומי' נעשי' תרומה לא חזיא ליה בימי טומאתו דתרומ' טמאה היא איהו מיהא לתשלומי מעליא איכוון וא"ת ניחא כשהמשלם עם הארץ אם היה חבר שיודע שיחזרו תרומ' ביד כהן היאך נתכוון לתשלומים מעליא י"ל דאפי' חבר מ"מ בשע' שהוציאם עתה מרשותו לשלחם לכהן תשלומי' מעליא נינהי כי הוא הוציא ביד כהן תחלה תרומה טמאה ונותן לו מרשותו חולין טמאין דחזו טפי ובתר דידה אזלינן והוו להו תשלומי' מעליא אלא שלאחר שבאו ביד כהן נתקלקלו:

בשוגג תשלומיו תשלומי' וא"ת והיאך הם תשלומי' דהא לא שוו כדמי תרומה טהור' שאכל פרש"י ז"ל במ' גיטין (דף כ"ד ע"א) דהא אוכל תרומה שוגג לפי מדה משלם ולא לפי דמי' והקשו בתוס' דא"כ היאך לא פשטוה מיהא כדשקלו וטרי בה אמוראי בפ' כל שעה ועוד דמ"ד התם לפי מדה משלם היינו למעליות' כגון דמעיקרא שויא זוז' ולבסוף שויא ד' אבל היכא דמעיקרא שויא טפי לפי דמים משלם ולפי פי' רש"י ז"ל דהכא מיירי דכשהמשלם חולין טמאים מרובי' טפי ששוים בדמי תרומ' ובמזיד אין תשלומיו תשלומי' דיהיב ליה מידי דלא קפיץ עליה זבינה כדקפיץ בתרומה טהורה ואצריכי שמוציאי' מרשותו טרחא דזבינה וזבינה ור"י ז"ל פי' דאפי' ישלם לפי מדה בתר שעת נתי' אזלי' וההיא שעתא עדיין אינה תרומה וחולין טמאים ביד ישראל שוים כדמי תרומה טהורה ביד כהן:

קנסו בשוגג אטו מזיד איכא בנייהו פי' דבהא בלחוד הוא דאפליגו שעשו חכמים שוגג כמזיד משום קנסא אבל לענין המזיד לא פליגי:

ת"ש דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה ואם תאמר מאי קושיא לימא ליה כדפרש"י בפסח שני דחדא קאי אטומאה וחדא קאי אזריקה ויש לומר דעיקר קושטא בעי לשנויי ליה דקים ליה דמדאוריתא אין חלוק בין טומאה לזריקה כן תריץ ר"י ז"ל. גר"ח ומקצת הספרים וכיון דבשר לא מתאכיל כפרה היכי הוה לה לבעלים והא כתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים והבעלים מתכפרין וק"ל והלא הבשר שנטמא אינו נאכל לעולם שאין הציץ מרצה להאכיל בשר קדש טמא ואעפ"כ בעלים מתכפרים בהם ולר' אליעזר אעפ"י ששרף הבשר זורק הדם והורצ' כדאי' בפסחים (דף ע"ח) ומנחות (דף נ"ה) וי"ל דשאני התם דלא איפשיטא ליה באכילה כלל אבל כשהבשר עומד טהור וראוי לאכילה אין כפרה לבעלים כשאינו נאכל והקטרת אימורי' מוכח דכי איתנהו מעכבי בשר מאכילה וכי ליתנהו שנטמאו או שאבדו לא מעכבין כדאיתא בפרק תמיד נשחט. אבל ברוב ספרים שלנו גורסים כדפרש"י ז"ל:

סוף סוף הא קא מתעקרא בשר מאכילה וכתי' ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד וכו' כלומר שיש מצות עשה באכילתו ונמצאו ב"ד מתני' שלא לאוכלה ולעקור עשה זה ופרקי' שב ואל תעשה שאני כלומר יכולים הם לעקור מצות עשה של תורה בשב ואל תעשה וכי ק"ל היאך עוקרי' לא תעשה בידים. ולאידך גירסי' יש לפרש שב ואל תעשה כי חכמים פטרוהו מן הקרבן ושיתכפרו בעלים בלא אכילת בשר: