ריטב"א על יבמות פח:

כשנשאת לא' מעדיה וא"ת והא אמרי' בשלהי פ' כיצד דעד שמעי' לאשה שמת בעלה לא ישאנ' וי"ל דהא אמרי' התם דבדיעבד לא תצא דברננה לא מפקי' אבל ר"ת ז"ל פי' במ' כתובות דהכא כשהיו שם שני עדי' זולתו ועל פיהם הותרה ומפני שזה יודע בדבר קרי לי' שהיה מעדיה:

באומרת ברי לי פרש"י ז"ל ע"י סימני' שמסר לי שאינו קיים ואין לבי נוקפי ואין אשם תלוי בא אלא על מי שלבו נוקפו והק' עליו דאע"ג דליכא אשם מ"מ מידי ספק איסורא לא נפקא והיאך לא תצא ועוד דלישנא דברי לי לא דייק הכי והנכון דאומרת ברי לי ממש ואפילו הכי היא לחודה לא מהימנא דכיון דאיכא עדים דמסייעי לה אמרה בדדמי. והא דתנן האשה שאמרה מת בעלי נאמנת בליכא עדים דמסייעי לה:

דתניא שנים אומ' וכל היכא דאמרי בהאי ברייתא וסוגיי' דעלה לא תצא היינו כשנשאת לא' מעדיה ובאומרת ברי לי והכי פירשה לה פ"ב דכתובות:

כי קאמר רב נמי כשבאו עדים ואח"כ נשאת פי' וה"ק רב אין לנו איסור לומר תצא אלא על פי עד א' אבל על ב' עדים לא תצא היכא דאמרת דדייקא ומנסבא וברי לה ואתא רבא לאפוקי מסברא דר' מנחם בר יוסף דהוה מסתבר טעמיה ואיכא דאמר טעמא דנשאת פי' דהאי פי' שני עדים דאמר רב תצא היינו בההיא דומיא דמתני' שנשאת קודם ההכחשה ואכרע לן כר' יוסי בר מנחם משום דמסתברא טעמיה:

מתיב רבא מניין שאם לא רצה דפנו וכו' עד אלא לאו שנשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי דפנו פי' דאם מת השני ובא כהן הדיוט לישא אותה אוסרין אותה עליו משום זונה שנבעלה לשני שלא כדין אלמא אסורה היתה עליו פרש"י ז"ל וקשה לרב וא"ת והא רב כר' מנחם בר' יוסי אוקמה או כת"ק דידיה דשרי התם כה"ג כדקתני בהדי' לא תצא וכשנשאת לא' מעדיה ובאומרת ברי לי וי"ל דקושיא היכי אכרע רב הכי דהא קים לן דהלכתא כי הא מתני' דקתני דפנו:

איסור כהונה שאני פי' דמשום מעלת כהונתו נאסרת עליו כיון דאירא תרי ותרי ולאחריני מיהת קיימא בחזקת איסור:

ואי בעית אימא דפנו בעדים פרש"י ז"ל מוזהרים לטרוח אחר עדים להכחיש את הראשונים המתירים אותה כדי לקדש את הכהן שלא ישאנה אבל משנשאת לא תצא דכשנשאת לא' מעדיה ואומרת ברי לי לא נעשית זונה כלל ובהתר נבעלה דקי"ל לא תצא ומותרת היא לכהן ודפנו ה"ק דכל שבאו עדי מיתה אעפ"י שמותרת לאחרים חייבים ב"ד לחזר אחר עדי הכחשה כדי שלא תנשא לכהן משום קדשה כל היכא דאיכא שום פקפוק ואפי' כשהוא אומר ברי לי. ואיבעית אימא דהא דקתני דפנו כשבאו עדי' ואח"כ נשאת ור' מנחם בר יוסי היא והוא לקמן לאוקמתי דאוקימנא לרב:

רב אשי אמר מאי לא תצא דקאמר רב לא תצא מהיתרא הראשון כלומר שהיא מותרת לראשון כשנשאת בשני עדים ואח"כ בא בעלה שלא אסרו על הראשון אלא כשנשאת בעד א' ע"פ ב"ד והאי לישנא אינו מתפרש בלשון שאמרו בפ"ב דכתובות כיון שהתירוה לינשא אע"פ שלא נשאת ומאי לא תצא לא תצא מהיתרה הראשון וזהו מן הלשונות שבתלמוד שמתחלף פירושם:

והא אמר עולא כ"מ שהאמינה תורה עד א' הרי כאן ב' פי' לענין שאם בא אח"כ עד א' להכחישו חשבי' לי' כחד לגבי שנים ואין דבריו של א' במקום ב' אבל אם באו שנים והכחישוהו לא חשיב איהו כתרי לגבי תרי אלא כחד לגבי תרי וכדאמרי' לקמן עשו שתי נשים באיש א' כב' אנשים באיש א' כלומר דהויא הכחשה גמורה ולק' בפרקי דאמרי' אלא בחד טעמא דאתו בי תרי ואכחשוה מהימן ואפי' כשבא עד א' בלבד והכחישו שהראשון חשוב כשנים נראין הדברים כדברי ר"י ז"ל דדוקא בעדות דבר שבערוה דבעי שנים שהאמינוהו לזה כשנים אבל באיסורי' דעלמא דסגי בחד כיון שלא האמינהו אלא כי חד כי אתא אחרינא ואכחשי' הויא הכחשה כחד לגבי חד:

הב"ע בפסולי עדות פי' וכגון שבא איש א' מתחלה ואמ' שמת בעלה ואח"כ באו שתי נשים ואמרו שלא מת דאיהי שתקה אבל אי הוה להו' תרי לגבי חד ששתי נשים מכחישות את האיש מדר' נחמיא ואפי' תצא אבל כשהוא מודה לדברי העד הראשון מהני ליה דלא ליתכחש ע"פ נשי' והוו כתרי לגבי תרי וכשאומרת ברי לי ונשאת לאחר מעדיה לא תצא. ואי בעית אימא כל היכא דאתא עד כשר מעיקרא אפי' מאה נשים כאיש א' דמיי' וכדאמ' בסמוך דהוו להו כפלגא ופלגא ויש שפי' שנדונים כב' כתות המכחישו' זו את זו ותצא אלא באומר ברי לי וכשנשאת לאחד מעדיה וכן דעת הרמב"ן ז"ל אבל רש"י ז"ל פי' כחד לגבי חד כיון דכלהו נשים כאיש א' דמיין וכיון שכן הרי הראשון נאמן מדעולא דהוו להו אידך כחד לגבי תרי:

א"ה סיפא אמרו לה מת בעלה ונתקדשה ואחר כך בא בעלה מותרת לחזור לה הכא נמי נימא גזירה שמא יאמרו גירש זה וקדש זה ונמצאת אשה יוצאה בלא גט ואם תאמר בלא הכא נמי נימא שיאמר נמצא זה מחזיר את גרושתו מן האירוסים שהיא אסור לדברי חכמים דהשתא לא הוה שמעינן דתהוי מתניתין כרבי אלעזר בן כפר דשרי עד דאוקימתא בסמוך כוותיה ויש לומר דאין הכא נמי והא דפריך ליה עדיפא אי משום דאתיא לד"ה או משום דאתיא כעין לישנא דאמרי שיאמרו אשת איש יוצא' בלא גט דאי בעי גט אמאי לא פסלה מן הכהונה וא"ת בלא הא נמי נידוק לה מלישנא דקתני אעפ"י שנתן לה דמשמע דמדינא לא צריך למיתן לה וי"ל דאידך ראיה אלימא ליה דדילמא הוה דחי דה"ק אעפ"י שנותן לה גט:

וגרש"י ז"ל וכל הספרים רישא קנסוה רבנן פרש"י ז"ל דאכתי קיימי בטעמא דרב הונא דאמר שמא יאמרו גירש זה ונשא זת ומי' שמן הדין דלא הוה להו למימר הכי דלא שבקי למתלי בקדושי טעותא ותלו באיסור שתצא א"א בלא גט אבל כדי לקנסה ברישא דעבדא איסורה תלו חכמים שיאמרו העולם כן כדי להצריכה גט וגבי קדושי' דלא עבדא איסורה לא רצו לקנסה והתירוה בדינא דלא אמרי' גרש זה ונשא זה. ואין זה מחוור כיון שרוצים חכמים לקנסה שלא תצא לשוק בלא גט של שני הרי הדבר מסור בידם לאסור דרך גזירה ולמה יתלו תקנתם בבוקי סריקי שיאמרו העולם מה שאינם אומרים זה ודאי גנאי גדול לר' ז"ל וקלקול כגזרתם. והנכון דהשתא הכרי' מדר' אבהו לגמרי ובלאו ההוא טעמא קנסוה להצריכה גט רבנן ברישא משום דעבדא איסורא וכ"פ הגאוני' ז"ל ור"ה ז"ל ומקצת רז"ל וכפי' מ"ה ז"ל בשם רבי' ז"ל. וטעם קנס זה כדי לעגן אותה שלא תנשא בלא גט. א"נ והוא נכון כמו שפי' בירושלמי כדי לברר איסורו של ראשון כי כשתהא צריכה גט מן השני וקיימו חכמים קדושי' שלא תהא אצל ראשון כאשתו של שני להאסר עליו ולעשותו הולד ממנו ממזר קודם גרושי שני וכדתני' תצא מזה ומזה והולד ממזר מזה ומזה:

והא דאמרי' רישא דעבדא איסורא לא סוף דבר דעבדא איסורא ממש שנבעלה אלא כיון שנכנסה לחופה אעפ"י שלא נבעלה דהא לא שרי' דסיפא אלא כשנשקדשה בלבד וכן אתה אומר בדר' יוסי בן כפר דכל שנכנסה לחופה נשואי' הוו ואסורה לראשון דכל היכא דביאה פסלה חופ' פסלה וכדאמרינן גבי יש חופה לפסולות: