ריטב"א על יבמות פז:

ת"ל דרכיה דרכי נועם פי' ואם אין אתה עושה מתים כחיים אין כאן נועם ושלום דכשיש לה בנים תנשא וכשימות הבן תצא ותהא זקוקה ליבם וכ"ת שתחלוץ אפי' כשיש לה בנים קודם שתנשא מפני חשש זה הא בעוד שיש לה בנים אין חליצתה כלום ק"ו מן החולץ למעוברת אבל כשנעשה מתים כחיים אז נתיבותיה של תורה שלום. ובהכי סליק פרקא. תושבחתא למארי שמיא וארקא:

האשה רבה

האשה שהלך בעלה למ"ה ובאו ואמר לה מת בעליך ונשאת פי' ואפי' נכנסה לחופה ולא נבעלה תצא מזה ומזה פי' שהחמירו עליה לעשותה כאלו זינתה במזיד שהיא אסורה לבעל ולבועל. ואע"ג דשורת הדין אין כאן זנות דהא ברשות ב"ד נשאת על פי עד א' וכדאמרי' דמתוך חומר שהחמירו בסופה הקילו עליה בתחלתה וכיון דלהא דייק ומנסבא עשאוה כמזידה וצריכ' גם מזה ומזה פי' שאף מן השני צריכ' גט מדרבנן משום קנסא כדמפרש בגמ' ומן הראשון צריכה גט מדאורייתא. ואין לה כתובה פי' כל שהוא שם כתובה ואפי' תוספת ונדונייא וכדאמרי' התם נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כגון עוברת על דת וחברותי אין להם תוס' וכ"ש מנה מאתים:

וזה בעוברת על דת היא ובירוש' אמ' לא מנה מאתים בלבד אלא אפילו כתובת' אלף דינר מאבדת הכל משום תוספת קאמ' כל הפחו' ובריש פי' אעפ"י תנן תנאי כתובה ככתובה דמיא נפקא מינה למוכרת ולמוחלת ועוברת על דת ומשום תוספת קאמר לכל הפחות לכל הנהו דמני התם וי"א שאף נדונייא בכללם וכדפי' התם ובזו ודאי אף נדוניא מפסדת מדקתני סיפ' שאין נוטלי' יורשי' כתובת בנין דיכרין וידוע הוא כי כתובת בנין דיכרין היינו נדוניא ואנו איהי שקלא נדונייא כ"ש זרעה אלא ודאי דאפי' איהי לא שקלא ומשום דס"ד כדאית' בגמ' דלאיהי קנסו רבנן ולא לזרעה אצטריכ' סיפ' דאפי' לזרעא קנסו והא דיהבי טעמ' בגמ' אין לה כתובה משום דכתובה תקינו רבנן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והכא תהא ותהא וה"ט לא שייך אלא בעיקר כתובה הל"ק לפי' דפרישנא בגמרא נקיט טעמא לעיקר כתובה ולבתר דאפסדוה כתובת' אפסדוה תוספת ונדוניא משו' דתנאי כתובה ככתוב' דמי וכדפרישנא בגמ' גבי פירות ולא פירות פי' בירוש' שאינה מוציאה ממנ' פירו' שאכל ואף רש"י ז"ל פי' כן בכאן אבל בפ' הזורק פי' ולא דין פירות שאינו חייב בפרקונה וכן היה נראה יותר ממה שאמרו לק' בגמ' דטעמ' דאין לה פירות משום דתנאי כתובה ככתובה דמיא ופרקונה הוא דהוי תנאי כתובה כדאית' בכתובו' ולפי מה שפי' בכאן י"ל דבגמ' נקטי סוף טעמא כי אין לה פירות ואעפ"י שהפירות תחת פרקונה הם והוא אינו חייב לפדותה אין בכך כלום כי מה שאין לה פדיון זהו מפני שקנסא דתנאי כתובה ככתוב' אבל הוא מה שאכל בדין אכל דכ"פ בירושלמי דדוקא מה שאכל קודם שבא הראשון דברשות ב"ד אכל ולדידיה לא קנסוה במה שאכל ברשות אבל מה שאכל אח"כ תוציא ממנו:

ולא מזונות פי' אפי' מן היורשי' דכיון שאין לה כתובה אין לה תנאי כתובה וכדפריש גבי שניות כדפי' בפרקי' לעיל. ולא בלאות פרש"י ז"ל אפי' בלאותיה הקיימים וק"ל דהא דאמרי' בשלהי אלמנה נזוני' היוצא משום ש"ר נוטלת מה שבפניה ויוצאה כי אם היא זינתה בלאותיה לא זינו וי"ל דזנו' גמור דלא שכיח לא החמירו כמו שהחמירו בזו מפני מה שהקלו בתחלת' ותדע דמזנה בעלמ' אין הולד מן הבעל ממז' ואפי' מדבריה' ואפי' חלל נמי לכהונ' וכדפי' בפרקי' דלעיל ואלו בהא תנן כי הולד מן הבעל ממזר מדבריה' משום חומ' ומשום קנס אבל ר"י ז"ל פי' ולא בלאות שאינן קיימי' אבל בבלאות קיימי' לא קנסוה וכן דעת רבותי' ז"ל:

ואם נטלה מזה ומזה תחזיר פי' ואפי' נטלה שלא בעדים דלא מהני לה משום מיגו דקא תפסא חספא בעלמ' ופי' בירוש' דדוקא מה שנטלה לאחר שבא הראשון אבל מה שתפס' קודם לכן לא תחזיר ואפי' תפס' בעדים כיון דקודם קנס תפס והולד ממזר מזה ומזה פי' מן השני ממזר גמור מדאורייתא ומן הראשון מדרבנן:

ולא זה וזה מטמאי' לה פי' ואפי' הראשון שהיא אשתו גמורה מטעמא שפי' בגמרא דאין כהן מטמא לאשתו פסולה וזו פסולה היא לו מן התורה דאשת כהן אפי' נאנסה אסורה לבעלה ומ"מ הראשון יורש אותה דעד כאן לא קנסו לבעל שלא חטא אלא במציאה ובמעשה ידיה דמחיים מטעמא דמפרש אבל בירושתה לא קונסה כלל והיינו דלא קתני שאינו זכאי בירושתה וא"ת כיון דיורשה ואינו מטמא לה קריא ולא ענו לה וליכא דקבר לה הא ליתא דא"כ כל שנשא אשה פסולה שאינו מטמא לה לא יורשה ואנן אשכחן דאלמנה לכ"ג וגרוש' וחלוצ' לכ"ה יורשה ואינו מטמא לה כדאית' בתוס' אלא ודאי טעמא כדכתי' בפרקי' דלעיל דכל שהירושה מן התורה ופסול טומאתו מן התור' אין הקרובי' מקפידים ומטפלי' הם וכל העולם בקבורת' מש"כ בקטנ' ובשניות מדברי סופרי' וכלה שאר מתני' מפרש בגמ':

גמרא מכלל דרישא ברשות ב"ד ובעד א' פי' ואע"ג דקתני ואמרו לה לשון רבים הא פרישנא בכריתות בריש פי' אמרו לו דאורחי' דתנא הוא למיתני אמרו לו אפי' משום חד ותנן נמי הוחזקו וכו' ותנן נמי עד א' אומר אכלת חלב והוא אומ' לא אכלתי פטור מקרבן:

טעמא דאמ' לא אכלתי פי' שהכתוב האמינו לגבי העד כדכתי' או הודע אליו הא אי שתיק מהימן אלמא עד א' מהימן מדאורייתא מ"ל. נר' מדברי רש"י ז"ל וכן פי' רוב המפרשים ז"ל דהשת' אפילו מתני' דעדות אשה הוה ס"ד דמהימן מדאוריתא עד א' דאמר ר' זירא טעמ' משום חומר שהחמרת וכו' ותדע דכי אתי למפשט מחתיכה ספק חלב ספק שומן פרכי' עלה מאשה דלא דמיא לה דהכא אתחזק איסורא דאשת איש והוי דבר שבערוה אלמא אפי' לעדות אשה הוה ס"ד למפשט דנאמן עד א' מדאוריית' וא"ת והא כללא הוא דאין דבר שבערוה פחות מב' ועוד דא"כ אמאי מפליג תנא בין נשאת ברשות ב"ד לנשא' בעדי' וקרי להאי נשאת שלא ברשות וי"ל דהשתא הוה ס"ד דדילמא במיתות הבעל אקיל רחמנא למשרייה בעד א' כאיסורי דעלמא א"ה מפני שהן נשואין שלא בדבר ברור לגמרי החמירו עלי' בדברי' אלו אבל יש מרבותי' ז"ל שפי' ולז' הסכימו קצת רבותי ז"ל שפי' דאנן פשיט' לן דטעמא דעד א' מהימן באשה מדרבנן הוא אלא דקס"ד כי חכמי' סמכו דבריהם משום תקנת נשים לעשות איסור זה כשאר איסורין דעלמא שנאמן בהם עד א' מן התורה הא אלו לא היה עד א' נאמן באיסורין דעלמא בכיוצא בזה לא היו מקילים שיהא נאמן באשה משום תקנה בעול'. והיינו דאמרי' דרישא דמתני' ברשות ב"ד אלמא עד א' מהימן והכא לא אדכ' דמהימן מדאוריתא ולא גבי מתני' דהוחזקו להיות נשואין ואמרי' ותנן נמי א' אומ' אכלת חלב והא קים לן דמשום דמהימן מדאורייתא בזו סמכו באידך ומשום הכי מיבעי' לן מנא לן דגבי חלב מהימן מדאוריתא דנסמוך עליה באידך וכי אתי למיפש' מחתיכ' ספק חלב ספק שומן פרכי' שאין מכאן ראי' לסמוך עליה תקנת אשה כלל דאיתחזק איסורה והוי דבר שבערוה כלומ' כיון שזו דבר שבערוה שצריכא שנים מן התורה אין לנו לתקן בה להקל עליה עד דאשכחן עד א' מהימן בעלמא באיסור כיוצא בה דאתחזק ביה איסור' ותדע דהא ההיא כולה חד טעמא הוא כדפריש' דאלו לפי' רש"י תרי פרכי נינהו ותרי טעמי נינהו והוה לן למימר ועוד הוי דבר שבערוה ואין דבר וכו' אלא שאין זו קושיא על פי' דכיוצא בה יש בשמעת' קמייתא דגיטין וכדפרי' התם ולה"פ נמי אתיא שפיר הא דאתא לבתר הכי למפשט דעד א' נאמן באיסורין אע"ג דאתחזק איסורא מטבל וקונמות ומאי פשיטותא הא לגבי עדות אשה דאכתי איכא למפרך כדפרכי' דלא דמי דהוי דבר שבערוה אלא ודאי דכל היכא דקים לן דנאמן באיסורין דעלמא מדאורי' קים לן גבי אשה מדרבנן ומיהו לפרש"י ז"ל י"ל כיון דמעיקרא איבעיא לן בין בעדות אשה בין באיסורין דעלמא מאי דלא מצי למפשט באשה פשטי לה בשאר איסורין מיהת וא"ת ולבתר דדחינן לה להאי דטבל וקונמות מאי האי דאהדר' אמתני' לומר אלא א"ר זירא דמשמע דמשום דלא קים לן ההיא דטבל וקונמו' אצטריכא לטעמא דר' זירא וי"ל דמאי דאמרי' אלא א"ר זירא לאו דוקא ההיא דפרכינן לטבל וקונמות הדר אלא אכולה סוגיין אהדר דס"ד דעד א' באשה מדאורייתא מהימן דלא כדס"ד כלל אלא כדר' זירא וכו' כן יש לפרש לשיט' רש"י ז"ל והפירוש הראשונים אבל לאידך פירוש בתרא ניחא טפי:

ת"ל או הודע אליו מ"מ פי' מדכתב רחמנא אליו שמעינן דבעי קרא שיהא נודע ושיהא לבו סומך לדבר ומדכתיב לשון או הודע שמעי' דכל שאינו מכחש הא חשיבא כידוע אליו. ה"ד אלימא תרי ולא מכחיש להו למה לי קרא אלא פי' למה לי למכתב או הודע אפי' כתי' רחמנא או ידע הוה שמעי' מיניה שפיר דכל שאמרו לו שפיר שני עדים שנאמני' בכל דבר ואינו מכחישן הרי הוא כאלו ידע מעצמו ידיעה גמורה וברורה:

אלא לאו חד וכי לא מכחיש ליה מהימן פי' אלמא עד א' נאמן באיסורי' ולהכי רבוי' רחמנא והשתא חשיב ליה כידוע והיינו דלא פרכי' דדילמא שאני התם דגלי קרא או הודע מ"מ אבל בעלמא לא מהימן:

ודילמא משום דאישתוק ושתיקה כהודאה דמיא תדע דקתני סיפא וכו' עד רישא מ"ט מחייבי רבנן אלימא משום דמהימן והא תרי דאע"ג דמכחישי להו אינהו מהימני וקא פטרי פי' רישא דא"ל עד א' אכל חלב דדיקי מינה דאי אשתיק מהימן וחייב קרבן ד"ה היא ואפילו לרבנן מדלא איפליגו אלא בסיפא ולרבא מ"ט מודו ברישא אי מטעמא דאמרת דעד א' נאמן באיסורין דעלמא ואף בזה כיון דדין עדות בעלמ' שייך בה הכא כלל היכי פטרי רבנן בסיפא שיש שני עדים ואין הכחשת בעל דבר חשוב' הכחש' כלל אלא ודאי מסיפא שמעי' דלרבנן אין כאן דין עדות כלל דבדידי' תלה רחמנא וכיון דכן ע"כ טעמא דמודו רבנן ברישא היינו משום דשתיק' כהודאה דמיא ואיכא למימ' דהא מיהא מתני' דחלב דרישא פשיט' לאביי בקדושי' פ' האומר שאם אמ' ליה עד א' אכלת חלב והלה שותק נאמן וליכא למימר דהתם נמי מטעם דשתיקה כהודאה דמיא דא"כ מאי ועוד דבכולא סוגיא דהכא ריהטא אפילו במידי דלא ה"ל למידע שאין שתיקתו ראיה להודאה וכדפרי' התם:

והנכון דבהא נמי דרבנן דסיפא איתמרו תרי טעמי בגמרא דכריתו' בחד לישנא אמרי דטעמ' דפטרי רבנן משום שהתורה האמינתו בזה יותר ממאה עדים מדכתי' או הודע אליו ואפי' היכא דליכא שום מיגו וליכא לסרוסי לישני כלל כגון טומאה חדשה שאמרו לו נטמאת והיא אומרת לא נטמאתי ובאידך לישנא אמרי דודאי עדים נאמני' יותר ממנו היכא דלית ליה שום מיגו וטעמא דפטרי רבנן הכא היינו משום שיכולי' אנו לתקן לשונו שאינו מכחיש העדים וה"ק לא אכלתי שוגג אלא מזיד ומאי דפשיטא הכא מסיפא דלאו משום עדות הוא היינו לההוא לישנא דטעמא מפני שהו' נאמן על עצמו יותר ממאה וסוגיי' דהתם באיד' לישנ' דטעמא משום מגו ולעולם דין עדות יש כאן וכי אישתיק מהימן משום דעד א' נאמן באיסורי' והא דנקטי' לה הכא סתם אורחא דתלמודא הוא למפרך אליבא דחדא סבר' ואפי' דלא הויא הלכתא ואנן כלישנא דנקיט אביי קי"ל דהתם בכריתות אמרינן דלההוא לישנא אתי כפשוטי' הא דאמרו לו חכמים לרבי מאיר אלו ירצה היה יכול לומר מזיד הייתי דאלמא מהאי טעמא פטרי רבנן דאלו לאיד' לישנא הוצרכנו לומ' דלדבריו דר"מ אמרו כן ושנוייא דחיקא הוא אלא עד א' מהימן סברא הוא מידי דהוה אספק חלב ספק שומן ואתא עד א' ואמ' ברי לי דשומן הוא דמהימן וא"ת וניפרוך הכא היא גופא מ"ל נ"ל כדפרש"י ז"ל דע"כ יש לנו לומ' כן ובמושכל ראשון הוא שאם אתה אומ' כן אין לך אוכל שום דבר משל חבירו אלא בעדים: