ריטב"א על יבמות עג.

מכלל שהוא טמא פי' מייתור דהטהור דרשי' ליה דליכתוב והזה בלחוד דממיל' ידעי' דטהור בעי' אלא ודאי לימד דבטהור כל דהוא דהיינו טבול יום וכן לימד על כלל כלו דקי"ל דכל מעשי' של פרה בטבול יום אלא במה מצינו לא ילפי' דמה להזאה שכן כשרה בזר:

או דילמא חמור מקל יליף קל מחמור לא יליף. ק"ל מאי קא מספקא ליה דהא פשיטא דאי בתורת ק"ו אין למדין קל מחמור להחמיר עליו ואי בתורת ג"ש לגמרי דיינינן לה י"ל דהיא גופא מספקא ליה ליה אי יליף פסח ממעשר בתורת ק"ו או בג"ש ולא ידע מאי דדריש ר' יצחק לקמן ממנו ממנו לג"ש:

והנכון דשפיר ידע דבג"ש יליף אלא דמספקא ליה אם היא מופנ' ואין משיבין לו או לא מופנ' הוא ולמדין ומשיבי' וכדפרכי' התם עלי' דר' יצחק:

התרומה והבכורים חייבים עליהם מיתה וחומש ואסורי' לזרים פי' חייבים עליהם מיתה זר האוכלן וכן כהן שאוכלן בטומאת הגוף כדכתי' ומתו בו כי יחללהו ובכורים איקרו תרומה שנא' ותרומת ידיך אלו בכורים אבל מעשר מותר לזרים ואין בו מיתה אפילו לאוכלו חוץ לירושלים וכן יש חומש בתרומה לזר האוכלה בשוגג כדכתי' בקרא בהדיא וה"ה לבכורים שנקראו תרומה אבל אין באכילת מעשר שום חומש ואפי' לאוכלו קודם פדיון חוץ לירושלים ואין חומש במעשר אלא בפדיונו בלבד. והא דקתני ואסורי' לזרים ק"ל ל"ל למתנייה דהא פשיטא כיון שיש מיתה על זדונו ורש"י ז"ל פי' בפרק הזהב דנקטי משום דבעי למתניתין מש"כ במעשר דגבי מעשר אפי איסורא ליכא וא"ת והא במס' חלה קתני הכי ואע"ג דלא קתני בה מש"כ במעשר וי"ל דנקטי התם אגב ריהטא דהכא ויש שפי' דה"ק ואסורים לזרים אפי' לאחר פדיון כלו' שאין פדיון מועיל בהם מש"כ במעשר שמותר בפדיון לאוכלו חוץ לירושלים ולא נהירא חדא דה"ל למיתני בהדיא ואין להם פדיון ועוד דלקמן אמרי' בשמעתין דהאי תנא ושייר דיש להם פדיון מש"כ במעשר והנכון כדברי רש"י ז"ל ובירושלמי פי' שלא נצרכה אלא לחצי שיעור שאסור לזרים ואין בו מיתה ולא חומש וזה יותר נכון:

והם נכסי כהן פי' להוציאו לכל צרכיהם ולקדש בו את האשה מש"כ במעשר שאין בו לא אכילה ושתיה וסיכה ואסור ליקח בו חלוק ובהמה טמאה ואין מקדשין בו את האשה וסתמא כר' מאיר דאמר מעשר ממון גבוה ומשלחן גבוה זכו ואע"ג דהא קולא בחרומה ובכורים תנא מני מאי דאיכא בנייהו בן מעשר בין לקולא בין לחומרא:

ועולין באחד ומאה פי' מש"כ במעשר שהוא בטל ברוב או חד בתרי מדאורייתא או בס' מדרבנן כדהוי לח בלח ובדין הוא דהוה ליה למיתני ואין עולין אלא בא' ומאה אלא דנקט לישנא דאידך וחומרא זו מדרבנן היא דאלו מדאוריתא כל מין במינו חד בתרי בטל. וכדאמרינן בהדיא בפ' הנזיקי' (דף נ"ד ע"ב) אפילו בערלה וכלאי הכרם החמורים יותר שהם בא' ומאה ואפי' לר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל היינו לח בלח כדיליף מדם הפר ומדם השעיר וכדפרי' התם בפ' יוצא דופן (נדה דף מ"ו ע"א) תנינן בהדיא דטומאה דרבנן ואעפ"י דבספרי אמרי' תרומה בא' ומאה מדכתיב את מקדשו דבר המורם ממנו וכו' אסמכתא בעלמא הוא כדפר"י ז"ל ועיקר וכבר פירשנו זה בכמה מקומות. ותדע דלקמן אמרי' תרומה עדיפא שכן מחפ"ז ואמרי' ואידך נפישא ולא נקטי בתרומה הני חומרי שעולה בא' ומאה וברכת נטילת ידים משום דחומרי דרבנן נינהו:

וטעונים רחיצת ידים פי' אפי' לנגוע ומדרבנן שעשו סתם ידים שנייו' לתרומ' שהשני עושה בה שלישי מש"כ במעשר דלנגוע לא בעי רחיצת ידים אבל לאכילה בעי כדאית' בהחולץ ובסוטה:

והערב שמש פי' האי חומרא דאוריתא כדתנן טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה וכדמוכחין לקמן מקראי. שהמעשר והבכורים טעונים הבאת מקום פירוש שאין נאכלין אלא בירושלים ותרומה נאכלת בגבולים וכו' :

וטעונים ודוי פי' שיש בבכורים מקרא בכורים ובמעשר ביערתי הקדש מן הבית וכו' וק"ל שהרי גם התרומה יש לה ודוי דאמרי' וגם נתתיו ללוי זה תרומה גדולה ותרומת מעשר וי"ל דהתם ע"י גלגול דמעשר וכ"פ בירושלמי דמסכת בכורים:

וחייבים בביעור ק"ל דהא תרומה נמי צריכה ביעור כדתנן כיצד מצות ביעור נותן תרומה ותרומת מעשר לבעליהן ומעשר ראשון לבעליו ומעשר שני והבכורים מתבערים בכ"מ. י"ל דלא דמו דאלו ביעור דתרומה היינו להוציא' מרשותו לתתה לבעליה אבל ביעור דמעשר ובכורים הוא לבערם מכל העולם כביעור חמץ והיינו דתנן שמתבערים בכ"מ. דתדע דקתני הכא ור"ש פוטר כלומ' פטר בכורים מן הביעור ואלו התם קתני ב"ש אומ' בכורים ניתנין לכהן כתרומה אלמא פוטר מביעור גמור כמעשר קת':