ריטב"א על יבמות ה:

והאי יחדיו מבעי ליה לתוכף תכיפה א' אינו חיבור וא"ת דילמא דמבעי ליה אפי' לתכיפה א' וי"ל דקושטא נקט דלא משמע יחדיו בפחות משתי תכיפות א"נ דבכלאים ושעטנז דהיינו ערובי שפיר משמע לאסור תכיפה א':

ואכתי מיבעי ליה עד שיהא שוע טווי ונוז פרש"י ז"ל שיהא הצמר והפשתים שוע ביחד וטווי ביחד וארוג והקשה ר"ת ז"ל א"כ כלאים דשריא רחמנא בציצית משום דקשר העליון דאורייתא היכא משכחת לה בעי' שוע טווי ונוז וליכא ועוד דשרא רחמנא בבגדי כהונה ארוג איכא שוע וטווי ביחד ליכא ועוד דלשון נוז לא משמע אלא שזור וכדתניא נלוז ומלוז הוא אביו שבשמים כלומ' לשון עקש ופתלתול וכדאמ' בסנהדרין מנזייתא דמר לא אמרי' ביה לא מידי אבל ר"ת פי' שיהא הצמר והפשתים כל א' בפני עצמו שוע טווי ונוז ואחרי כן מחובר יחדיו והשת' איכא כלאי' בבגדי כהונה דשזורי' היו וכן בציצית כי כל בגדיהם היו מחוטי' שזורים וכן חוטי ציצית צריך שיהיו שזורים והא דאמרי' בהאשה האי חוטי' דכתנא דאבד בגלמיה ואנפקי' ולא ידע אי אנפיק או לא בתיק שפיר דמי מאי טעמ' מדאוריית' שעטנז אמר רחמנא עד שיהיו טווי ונוז פר"ת ז"ל דהאי בחוט שאינו שזור קאמר וגלימא בזמן התלמוד לא היה שזורה אלא ר' דשיפתא דגלימא כדאית' בפ' בתרא דערובין גבי המוציא תכלת בשוק וזו שנינו במס' כלאים אין אסור כלאים אלא שוע טווי ונוז וארוג כדכתי' שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז לאו למימרא דמשוע ונזו נפקא לן ארוג אלא מלשון יחדיו הוא דנפיק וצ"ע:

יש גורסים משעטנז קא נפקא כלו' דמשעטנז דהעלאה גמרינן לשעטנז דלבישה שיהא שוע טווי ונוז דליתא דשאני העלאה דלא נפיש' אהניית' ורש"י ז"ל גורס כלה משעטנז נפקא ופירושו הוא דשורת הדין אין צריך לכתוב אלא לא תלבש צמר ופשתים יחדיו ולאפנויי לדרשא דהכא כתב שעטנז ומיהו אי משום האי בלחוד מסתייה דלכתוב כלאים ומפנה לדרשא כתב שעטנז למדרש שוע וטווי ונוז והקשו בתוס' דילמא כולה כתביה רחמנא משום שוע טווי ונוז וליכא מופנה לדרשא לכך פי' דאדלעיל מהדר דלעולם יחדיו מופנה לדרשא דלחבור דשתי תכיפות משעטנז נפקא מדלא כתיב שעטנזי' אלמא כשנעשו הצמר והפשתים בגד א' קאמר וה"ג אלא כולה משעטנז נפקא וא"ת והשתא דאתיא מיתורא דיחדיו דדחי עשה לא תעשה גרידא ואפי' לאו השו' בכל ראשו וזקנו וראשו גבי מצורע מאי דרשי ביה בשלמא ההוא תנא אפשר דלא מייתר ליה האי יתור' דיחדיו דקסבר דחבור משעטנז לא נפקא שפיר א"נ דשאני ציצית דהיא שקולה ככל המצות וחשיב להא חומרא כעשה אלא לדידן דדרשי' האי יתורא דציצית מאי איכא למימר וי"ל בראשו אצטריך הא גופה דהקפת הראש שמה הקפה וזקנו למילף מניה דגילוח מצורע בתער באיסור השחתת זקן דהתם הכי דרשי' ליה בנזיר בפ"ג מינים ואידך ראשו דנזיר אצטריך משום דאית ביה עשה ולא תעשה דהוה ס"ד דאע"ג דאפשר בשאלה לא הוה דחי להו לתרווייהו אלא לא תעשה שיש בו כרת היכא דאשכחן דדחי כלו' בשום דוכתא וא"ת ונגמר מיבמה דאשת אח ונהי דלא גמרי' מיניה לשאר עריות דשאני חד מתרי לאוין כדאמ' לקמן מיהו נגמר מיניה לעלמא והשתא נמי לא אתיא אלא למילף היכא דאשכחן דדחי אפי' חד לאו שיש בו כרת בכל הני דמתני' דכל כי האי גוונא דאשת אח שאי אפשר לעולם אלא בדחי' בשום צד לא חשיבא דחייא כיון שא"א לקיים עשה דלא יטמא אלא בדחיית לאו דלא יטמא וכן פי' ר"י והרמב"ן ז"ל:

מה למילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות ופי' וכאלו יש בה מצות עשה דומה והשתא לא נקיט שכן יש בה כרת כדנקט גבי פסח משום דהאי טעמא עדיף להו ומיהו בסמוך דצריך ליה נקטיה מה למילה ופסח שכן כרת וא"ת הא כרת יש במילה אינו במילה בזמנה הדוחה שבת אלא במילה דגדול שאינו מל את עצמו שאינו דוחה שבת שיהא מילה שלא בזמנה וי"ל דמ"מ כיון שיש כרת במצוה זו לגבי גדול מצות עשה דחמירא ככרת חשיב הכא ובכל דוכתא ומיהו כי מצי נקט אידך טעמא דר"ג בריתות עדיף ליה משום האי פירכא מה לתמיד שכן תדיר וא"ת והא מוספין וקרבנו' צבור דדחו וי"ל דהנהו נמי לגבי אידך דעלמא תדירי' חשיבי:

מה להנך שכן ישנן לפני הדבר פרש"י ז"ל אבל מצות יבום אינו לפני הדבר פי' לפי' דאף ע"ג דחזינן ליהודה ואבות שהיו נוהגים בה לאו בתורת מצוה אלא כדרך שקיים אברהם אע"ה אפי' ערובי תבשילים ואליבא דמ"ד עולה שהקריבו ישראל תמיד הוה וק"ל והא איכא מוספים וקרבנות צבור שלא היו לפני הדבר ועוד למאן דסבר עולת ראייה הוה מאי איכא למימר וי"ל דניחא ליה לאשמועי' האי טעמא דתמיד נמי היה לפני הדבר כדכתיב ויעלו עולות ואין מוקדם ומאוחר בתורה ומיהו בלאו ה"נ מצי למימר מה להלן שכן תדיר דלגבי יבום ואפי' שלא במקום ערוה תדיר חשיב כ"ש במקום ערוה:

כלכם חייבים בכבודי פירש"י ז"ל דנפקא לן מאני ה' והק' בתוס' חדא דאני ה' יש לדורשו נאמן ליפרע או לשלם שכר כדדרשי' בעלמא ותו אמאי לא נקט ליה ופירשו דנפקא לן מלישנא דתשמרו לשון זרוז. מאי לאו דאמר לי' שחוט בשל לי וטעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו הא לאו הכי דחי וא"ת ולמאי דס"ד השתא דעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת למה לי דכתב רחמנא דדחי ל"ת גרידא כדאמר לעיל וי"ל דס"ל השתא בציצית לא מייתר א"נ דשאני ציצית שהוא עשה קל שאינו שוה בכל וראשו וזקנו אצטריך כדפרי' לעיל וא"ת ולמאי דס"ד השתא תפשוט דאתי עשה ודחי ל"ת ועש' דתרווייהו איתנהו בשבת וכ"ת כדאמר באלו מציאו' שאני מצות כבוד אב ואם שהוקש' כבודם לכבוד המקום ואלים למדחי אידך עשה א"כ נפרוך השתא דאף ללא תעשה לא נגמור מהאי טעמא ותו דעשה של שבת אלים טובא דשקולה שבת כנגד כל התורה כולה וא"ת דאה"נ דמצי למפרך הכי אלא דאידך עדיף לן דלא מיירי אלא בלאו דמחמ' ומיהו מעיקרא דמייתי לה הוה ס"ד הכי דמורא דאב חמיר למדחי אפי' עשה ול"ת שיש בו כרת כשאין עשה מיהת ותו לא אצטריך עליה ודחי בלאו דמחמר פי' שאין בו כרת ופרכי' א"ה לא דחי אלא הא דאמרי' דאתי עשה ודחי לא תעשה גרידא נגמר מהכא דלא דחי וא"ת דלימא דשאני הכא דשבת עש' ולא תעש' וי"ל דלגבי מצות כבוד אב ואם שהוקש כבודם לכבוד המקום לא חשיב עשה דשבת וכאלו אין כאן אלא ל"ת גרידא דמי והנכון כמו שתירץ ה"ר יונה ז"ל דעשה דהשב' לא קאי אלא אאבות מלאכות דחמירי ודומיא דחריש וקציר דכתיבי בההוא קרא וקמ"ל דכי מוקמי' ליה בבישול ואפ"ה לא אמרי' דנגמר מיהא ולא דחי ואדרבא אמרינן דגמרי מהא דדחי ואלו הכא אמרי' דנגמר מינה דלא דחי ונעשה ממנו בנין אב וי"ל דגבי בישול שיש בו כרת לא אתא קרא לעשות בנין אב דלא דחי דא"כ לשתוק קרא דהא כן הדעת נוטה דאע"ג דאשכ' דדוחה לא תעשה גרידא אנן סביר' לן ודאי דשאני איסורא רבא מאיסורא זוטא אבל הכא דהוה ס"ד דדחי מההיא דציצית ואידך דלעיל אתא קרא למימר דלא נגמר מהתם אלא דנגמר מהכא לכל התורה דלא דחי והנהו חדוש נינהו וא"ת ואם באת לומר בהפך דהנהו בנין אב לקול' והא דהכא חדוש עליך להביא ראי' וזה ברור וע"ז הדרך הולכת כל השמועה ודוק: