ריטב"א על יבמות נג:

בשלמא בעל ונתן גט אצטריך סד"א נגזור גט דבתר ביאה אטו גט דקמי ביאה פרש"י ז"ל דסד"א שיש אחר בעילה כלום דנגזר גט לבתר ביאה אטו גט דמקמי ביאה ושיהא צריך חליצה עם הגט קמ"ל אין אחר בעילה כלום ואזדא מרן ז"ל לפי' דלעיל דיליה שפיר גבי ביאה פסולה יש אחריה כלום שיש אחריה זיק' יבמי' להצריכה חליצה שהוא סובר שאף החליצה מכח גזירה היא ודכוותה מפרש הכא אין אחר בעילה כלום שאין אחריה זיקא להצריכה חליצה וכבר פירשנו למעלה דלישנא דאחריה כלום אינו הולם פי' זה לכ"פ בו סד"א נגזור גט דלבתר ביאה שהיה אוסרה עליו שלא יוכל להחזירה לו ואע"ג דמדאורייתא מגרשה בגט ומחזירה וגזור בה רבנן שתהא אסורה לו בגט שלאחר ביאה אטו גט דמקמי ביאה שהיא אסורה לו דקיימא לו בלא יבנה מדרבנן קמ"ל אין אחר ביאה כלום שאין גט שלאחר ביאה עושה כלום לאוסר' עליו אלא יכול להחזירה בדינא דאוריתא ויש נסחאות דגרסי סד"א מדגט דמקמי ביאה מהני גט דלבת' ביאה מהני קמ"ל ועולה יפה לפי' זה האחרון. ובהכי סליק פרקא בס"ד:

הבא על יבמתו

הבא על יבימתו וכו' פי' וסתמא דלא כאבא שאול דאמר שהכונס יבמתו לשום נוי כאלו פגע בערוה וההיא אפי' בדיעבד היא כדקתני הכונס ובמזיד היינו כמו לשם נוי שהרי עושה לזנות בעלמא כדפרש"י ז"ל:

ואפשר דאבא שאול מדרבנן קאמר והיינו דאמרינן כאלו פגע בערוה וקרוב בעיני להיות הוולד ממז' דמדרבנן קאמ' דח"א יבמה יבא עליה מ"מ פי' מדרבנן קנה ואינו כאלו פוגע בערוה וזה יותר נכון מדלא פריך בגמ' דמתני' דלא כאבא שאול כנ"ל לכת' אסור לכנוס לשם נוי וזנות והכא קתני בדיעבד:

אחד המערה ואחד הגומר קנה פי' שהוא קונה אפי' בהערא' אפי' בביאת שוגג ומזיד שכן רבתה תורה אותם וכדאיתא בגמ' וכדפרש"י ז"ל. ולא בין ביאה לביאה פרש"י ז"ל העראה לגמר ביאה ולא דק בה מרן ז"ל חדא דהא קתני אחד המערה ואחד הגומר ועוד דהא בגמ' אמרי' דכי קתני וכן הבא על א' מכל העריות וכו' אתא לאשמועינן דבחייבי לאוין פוסל בביאה שלא כדרכה מאי וכן לכך יש לפרש ולא חלק בביאה שלא כדרכה לביא' כדרכה וכדפרש"י ז"ל בגמ'

ג"ה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין פסלה פי' פסל אותה לכהונה ולתרומה פסולה בביאה אלמנה נפסלה מן התרומה ונפסלה לכ"ג גרושה דפסולה לכהן הדיוט נפסלה מן התרומה בת ישראל לנתין ולממזר נפסלה לכהונה ממזרת ונתינה לא שייך בה פסלה בביאה זו דאלו לכהונה הא פסולה וקיימא אפי' לקהל ישראל ולא לאפסולה מן התרומה לא שייך בנתינ' כלל ובממזרת נמי שהיא בת כהן כיון דאמה היתה זונה ונפסלה מן הכהונה ומן התרומה בתה נמי נפסלה מסתמא לתרומה כי הולד שהוא בן זונה חלל לכהונה ועוד כשאת"ל שלא נפסלה הבת מן התרומה דבי נשא מפני זנות אמה משום ביאה זו של ישראל כשר לא גרעא בהא מידי ואע"ג שלא כדין וכיון דכן הא דקתני הכא ממזרת ונתינה לישראל לא קתני' לה משום סיפא דקתני פסול אלא באיסורא בעלמא נקט' הכא ולאשמועי' אגב גררא לענין מלקות שהוא לוקה אליה אפי' בהעראה או בביאה שלא כדרכה וכדפר"י ז"ל ויש שאין גורסי' ממזרת ונתינה מהטעם דכתיבנא והא דקתני נמי דחליצ' לב"ה פסלה אגב סירכא דגרושה נקטה כדנקט לה בפ' אלו הן הלוקי' דאלו מתני' בפסולה דאורייתא מיירי וחלוצ' אינה פסול' לב"ה אלא מדברי סופרי' וכדאית' לעיל בדוכתי' ובכמה דוכתי':

גמרא תני ר' חייא שניהם שוגגין שניהם מזידים שניהם אנוסים פי' ותנא דמתני' דלא קתני הכא משום דאיהו סוגיא דלישנא נקט ומינה שמעינן לשניהם אנוסים דהא והא חד טעמא הוא דליכא חד מינייהו דמיכוין למצוה:

אנוס דמכשיר היכי דמי אלימא דאנסוהו עכומ"ז ובא עליה פי' דאנסוהו עד שאנסה ובא עליה מפני פחד אונסם:

הא אמר אין אונס בערוה שאין קשוי אלא לדעת פי' אין טענת אונס בערוה לפי שאנסוהו בערו' שנתקש' ובא על הערוה שאין קשוי אלא לדעת ולא חשיב אונס אלא כאלו עשה מדעתו ובמתני' נמי ליכא למחשביה אונס דסוף סוף מדעתו נתקשה וא"ת ונוקמה למתני' כגון שנתקשה לאשתו ואנסוהו עבודת כוכבים ומזלות והדביקוהו ביבמתו וכי הא דאמרי' בסמוך בשניהם אנוסי' דר' חייא י"ל דלא אתי שפיר לישנא דמתני' דקתני הבא על יבמתו דמשמע כי הוא עצמו נדבק עליה והא מימרא גופא דרבא דאמר שאין טענת אונס בערוה יש שפירש שאין טענת אונס להפטר ממיתת ב"ד דאין קשוי אלא מדעת וליתא דאנוס רחמנא פטריה מעונש ב"ד מולנערה לא תעשה דבר ואפי' בעבודת כוכבים ומזלות החמורה אם אנסוהו אונס נפשות עד שהשתחוה לעבודת כוכבים ומזלות וכן בשפיכות דמים וגלוי עריות דמ"מ מה שעשה מחמת האונס עשה והכי מוכח במ' סנהדרין גבי העובד עבודת כוכבים ומזלות מאהבה וה"נ איתא במ' עבודת כוכבים ומזלות וכדפרישנא התם ואם כשלא אנסוהו אונס מיתה אלא אפי' שתקפוהו ודחקוהו עד שנתרצ' ונתקש' הא ודאי פשיט' דחייב מית' אלא הנכון דכשאנסוהו אונס מיתה והי' ספק ביד' לעשות ומפני קדוש השם עכומ"ז ג"ע ושפיכות דמים אפי' בצינעא ואפי' להנאת עצמן יהרג ואל יעבור כדאי' בכמה דוכתי ועיקרא במ' סנהדרין ומיהו ה"מ כשהדבר בידו שלא יעבור ויהרג אבל כשהוא אנוס לגמרי ואין הדבר בידו שלא לעבור אין לו ליהרג וכדאמרי התם אסתר קרקע עולם היתה והכא אלו אנסוהו אונס מיתה עד שנתקש' לערוה ושדביקוהו עליה אעפ"י שאפשר להדביקו בע"כ מ"מ יש לו ליהרג ואל יעבור מפני הקשוי שהוא בידו ובדעתו ואע"ג דעברה עצמה בקשוי אלא בביא' וכיון דא"א לביאה בלא קשוי ראוי הוא ליהרג כאלו היא ביאה עצמה והיינו דאשמועינן רבא מר"ה הר"ם ז"ל: