ריטב"א על יבמות לז:

יתר על כן אמר ר' אלעזר וכו' פי' יתר על כן דאפי' בנשואים דמפרסמא מילתא חייש שמא ישא קרוב לקרובתו שהיא ערוה לו:

והאמ' רב תבעוה לינשא וכו' פי' במס' נדה בס"ד:

ואי בעית אימא יחודי בעלמא הוו מייחדי להו דאמר מר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו. וא"ת והרי אסורה היא ביחוד כיון שלא בעל עדיין כדתניא וכן מי שפירסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים וליכא למי' דההיא באינשי דעלמא ולא מצורבא דרבנן דזהירי דהא סתמא קתני לה לכל אדם. תירץ ר"י ז"ל דשאני הכא דחששא בעלמא היא וכיון דכן שרי ליה לצורבא מרבנן דזהיר. וק"ל כיון שהיא אסורה לו היאך יש לו פת בסלו ואפשר שמפני כך פר"שי מאן הוה ליה ליומא לימים שאשב בכאן כי דעתו להתעכב בעיר יותר מזמן טבילתה וכיון שכן יש לו פת בסלו חשיב כיון שהיא ראויה לו אחר שתטבול וכן היא בכתו' גבי מורדת ושמעתי כי יש מגדולי צרפת ואשכנז שיחיו שמחזיקי' אותו כנ"ל והנכון דה"ק ייחודי הוו מייחדי להו וכי הוו מודעי להו דלא בעי להם אלא לייחוד בלחוד ובהכי לאו מחמדת לראות ואינהו נמי מזדהרות דהא שפיר דליכא חשש איסור ולא תערובת בנים אלו עם אלו אלא למשתק על דפקיעי בשמיהו ומיהו כיון דשרו להו ולא מחמדן ואילו רצו לבעול הרשות בידו הרי יש להם פת בסלם:

ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא עד ה"ל ממון המוטל בספק וחולקי' פי' דבהני נכסי שניהם מוחזקים ביחד ואין לאחד מהם חזק' ודררא דממונא יותר מחבירו כי אעפ"י שהאח קודם להיות ראוי לירוש' בחיי אחיו מ"מ לא חל זכותו כלל אלא לאחר מיתה וא"ת וכיון דהכא אי דמר לאו דמר ואי דמר לאו דמר אמאי לא עבדא שודא דדייני דהכי דינא דכל היכא דהויא מילתא דלא עבידא לאגלויי ואית לכל חד מינייהו דררא דממונא כדאיתא בפ' חזקת הבתים י"ל דכיון דמחמת ירוש' הם באים ודאמי כמו דתפיסי בהו תרוייהו לא בעי לאפוקי מנייהו למעבד שודא דדייני ושודא דעביד רבנן שיהיו חולקי' בהם ודינא דכל דאלים גבר ליכא נמי הכא מהאי טעמ' דתפסי בה תרווייהו ואיכא דררא דממונא לכל חד וחד. ועוד שלא אמרו כל דאלים גבר אלא היכא דליכא למיקם עלה דמילתא דליכא למעבד בה שודא וכדמוכח בפ' ח"ה ובפ"ק דמציעא ביררנו דיניהם בס"ד:

היינו מתני' דתנן הוא לא יירש אותם והם יורשים אותו פי' ספק בין ט' לראשון או בן ז"ל שני שמתו הראשון והשני זה הספק אינו יורש לאחד מהם דשאר היורשי' דכל חד וחד מדחי ליה ואמרי ליה אייתי ראיה דאחונא את כדאמרי בסמוך ואם מת הוא יורשי' אותו בייחד הראשון והשני או יורשיהם ככל ממון המוטל בספ' וכדין ספק ייבם בנכסי מיתנ' דאמרי' לעיל:

והכא איפכ' התם אמרי לי' יורשים דכל חד וחד אייתי ראיה דאחונא את פי' מפני שאנו יורשים ודאי ואתה ספק והכא אמר להו ספק לבני ייבם אייתי ראיה דאחוכון אנה ושקילו כלומר כי אני יורש אפילו לפי דבריכם ואתם ספק ועליכם להביא ראיה:

אמר ליה רב משרשיא מי דמי התם אינהו ודאי ואיהו ספק והכא ספק וספק אינהו פי' דודאתו של ספק אינו בנכסי המת מפני שהוא יורש ודאי יותר מהם אלא משום דאתי ממ"נ אבל גם הוא אינו בריא יותר מהם מכח מי הוא בא לירש ובכי האי גוונא לא חשיב בריאות לעשות מוחזק וברית בכל הנכסים אלא דאי דמי למתני דהת' וכו' ומ"מ בענין ספק ובני יבם בנכסי המת דאמרינן מעיקר' לא ביררן התלמוד מה דינו ופרש"י ז"ל נראה לו דיהבין ליה מנתא דמודה ליה ואידך חולקים כדין הייבם והספק ומשום דהדר דינא לההיא דספק דלעיל שביקי' תלמודה ואילו מאי דאודי ליה פשיטא לד"ה דיהבי ליה:

והא דתנן לא יורש אותם הני מילי כשהיו לכל חד מהם בנים שהם ודאי ראוין לירש ואפי' היה זה הספק ודאי אבל בשאר יורשים שאינם יורשים ואינם ראויים במקום בן ספק הוא וחולקי' דאי דמר לאו דמר ואעפ"י שיורשי' הללו כתבו הרשאה זה לזה כיון שהטענ' שבאים לזכות על ה אינה ודאית וממ"נ הוא דאתו לא חשיבי אלא כספק וספק הם כדפרשי' לעיל כך פי' מהר"ם ז"ל וכן נר' מפרש"י ז"ל:

מ"מ נמצאת למד שיפה כחו של ספק עם בני היבם בנכסי מיתנא יותר מכחו עם היבם. דאיהו ויבם חולקים בשוה ועם בני היבם שקיל מנתא דמודו ליה עם פלגו ומנתא דנפיל ליה בנכסי:

ספק ובני יבם שבאו נחלו' בנכסי יבם לבתר דפליג יבם בנכסי מיתנא הלשון מוכיח בפי' דדוקא בתר דפליג יבם עם הספק בנכסי מיתנ' הוא דאיפליגו ר' אבא ור' ירמיה (אבל אי לא פליג) מודה ר' אבא לר' ירמיה דיכי' ספק למימר אי אחוכון אנא הבו לי מנתא בהדייכו ואי לאו אחוכון אנא לא שקליתו מידי בנכסי מיתנ' אע"ג דאילו הוו ספק ויבם גופייהו הוו פלגי בנכסי יפה כחו עם הבנים מכוחו עם היבם כדאשכחן בהא דלעיל שיפה כחו עם הבנים מכחו עם היבם ולהכי נקטי' הכא לבתר דפלג יבם בנכסי וכדפר"י ז"ל ויש מקשי' דהא מדמה הא דר' אבא ור' ירמיה לההיא דאדמון וחכמים בחד דאתי מכח ד' ור"א דאמר כרבנן דאמרי קם דינא כלו שיהא דין אחרון כדין הא' וכאילו בא לדון עמהם דהתם לא דן עמהם מעולם אלמא דכוותה הכא אמרי' שיהא דין הספק עם בני היבם עצמו ונ"ל שזו אינה קושיא דהכא גבי יבם וספק שדינם בנכסים על הספק ומן הספק הם חולקים מפני שיד שניהם שוה כל כמה דלא פלגו על ספק זה אין לנו לומר קם דינא שיעמדו בני היבם במקום היבם ודיינו לומר בתר דפלגו אבל בההיא דהתם הד' ראשוני' כל א' ואחת קם בשלו והוא ודאי ומוחז' בשדהו וכאילו הדין כבר נפסק ועומד מהר סיני ומה צריך עוד לדין אחר הא ודאי כמאן דפלג ודן עם התובע דמי וזה ברור:

אי אחיכון אנא הבו לי מנתא בהדייכו פרש"י ז"ל דאם אית' להא אימא ליה לאהדורי לאמצע מאי דשקל מנכסי מיתנ' וכגון שהיו נכסי המת מעטי' ונכסי היבם מרובים דעדיף טפי מנתא דשקיל בכלהו נכסי מההוא פלגא דשקל בנכסי המת לחוד וכי א"ר אבא קם דינא היינו משום דקם דינא ולא יכיל למימר ואי לאו אחוכון אנא אהדרו לי מאי דשקל אבוכון ממילא איבטלה ליה אידך טענה ואי אחוכון אנא הבו לי מנתא דהא אמרי' ליה אייתי ראייה דאחונא את ושקיל ונכון הוא וי"מ דאפי' כשנכסי המת מרובים הוה אתי עליה ממ"נ ואיהו ה"ק להו לפי דבריכם שהייתם אומרים אחוכון אנא ושקליתו פלגו ובנכסי המת הבו לי מנתא בהדייכו ואנא לא מהדרנא לכו ולא מידי שאני איני מודה בזה כי אפי' לפי דבריכם לאו אחוכון אנא ופלג' דשקל אבוכון אית לכון לאהדורי ואי אחוכון אנא הרי אתם מודי לי במנא הבו לי ההוא מנא וא"ר אבא קם דינא ואינו יכול לתבוע פלגא דשקל אבוהון שהוא עיקר תביעתו וכ"ש דבטלה תביעה בנכסי היבם:

ר' אבא דאמר כרבא (בגי' כרבנן) פי' שדין אחרון כדין הרביעי שבא מכחם ור' ירמיה דאמר כאדמון כלומר שאין דין אחרון כדין הד' שבא מכחם פלוגתא דאדמון ורבא גופא פירשו' במקומ' בס"ד. ומאי דפרש"י ז"ל אי' שתקת ולא אעלם עליך בדמים יקרים פי' כן ז"ל משום דאי לא מאי אהנייה לאידך שתיקתו לימא ליה לכי אהדרת כדאמרי' בפ"ק דב"ק אבל זה אינו נכון דאפילו תימא דיכול להפסי' לו למחר אין להם לחכמים לדון עכשיו (אלא) במקומם ושעתם ולא להטיל פשרה בניהם ולמה אמרו יקח לו דרך במאה מנה הא ודאי שפיר מצי למימר לכי מהדרת ועוד דהאי דאמר מהדרנא שטרי למרייהו לא סגי לאהדורי שטרא אלא א"כ חזרו ומכרו להם שהלוקח שדה מחבירו אע"פ שהחזיר לו את השטר לא חזרה מתנתו וא"כ כשחזר ומוכרה לבעלי' הראשונים או לאחרוני לא עדיפי מכחו ואי עדיף טפי מפני שכל אחד ואחד מדחה לו א"כ הוה ליה הלה מפסיד זכותו והיכי שבקי ליה רבנן למעבד הכי ולא קנסי ליה אלא ודאי דהא דאמרי מהדרנא שטרא למרייהו יפוי טענתו הוא וה"ק דכיון דאתי מכח ד' שהפסיד זכותו עמהם דמה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו בין מה שהוא שלו ודאי בין מה שזכה בו מחמת הספק ואדמון ספק (סבר) דליכא למיחש הכי במה שהראשון זכה בו מחמת ספק ויכול הלה לומר מ"מ אורחי גבך הוא:

לא אמר אדמון התם אלא משום דא"ל ממ"נ דרכאי גבך הוא פרש"י ז"ל ובטענת בריא הוא בא במאי דתבע מיניה כי בודאי אורחי גבי וכתובע לחבירו מנה שנתערב לו במעותיו אבל הכא מי איכא למימר הכי נהי דאתי עלייהו (ממ"נ) מ"מ אינו בריא בתביעתו מאיזה כח הוא בא ואם יש לו אצלם מנתא דכלהו נכסי או פלגא דנכסי מיתנא ובב' טענות הוא שבא עליהם ממ"נ אומר לו בכ"א מהם הבא ראיה זה ענין פי' ז"ל שפי' בקוצר כמנהגו והוא נכון והלכתא כרבי אבא ובההיא דהתם הלכתא כאדמון: