ריטב"א על יבמות כה.

והלכתא כר' קשה הלכתא אהלכתא לא קשי' הא בקלא דפסיק הא בקלא דלא פסיק וקלא דלא פסיק ועדי דבר מכוער נר' פי' דכיון דאיכא תרתי לריעותא עבדי כר' להוציאו מן הנטען הא נמי כשאין לה בנים כדקתני במתני' דלעיל ואוקימנא כר' ומשום דהת' פרישו לה לא אצטריך תלמוד לפרושה:

הכא קלא דפסיק ואיכא עדים בדבר מכוער כר' פי' וה"ה בקלא דלא פסיק וליכא עדי דבר מכוער אלא דנקט הא דעדיפא טפי דאיכא עדי' בדבר מכוער וא"ה עבדי' כרב דלא לאפוקה אפי' מנטען כשכנס תדע דלא פסקי' הלכה כר' אלא בדאיכא תרתי קלא דלא פסיק ודבר מכוער וש"מ בחדא מנייהו דלא מפקינן ולרב אפי' בתרתי לא מפקי' אלא תלמודא אכרע במקצת כרב ובמקצת כר' ואפי' בדאיכא תרתי לגריעות' אי אתא א' ואפסקיה לקלא לא מפקינן כדאיתא במתני' קמייתא דלעיל:

וקלא דלא פסיק עד כמה פי' צריך שימשך הקול אמר אביי אמר לי אם דומי מתא יומא ופלגא ולא אמרן דלא פסיק ביני ביני אם שתק קול ההפסק וחזר קול הראשון ונמשך יומא ופלגא קלא פסיק חשיב לאוסר' בדבר מכוער וכל היכא דאיכא אויבים בעיר בין לנטען בין לנטענת אפילו נמשך הקול יומא ופלגא ויותר בלא שום הפסק לאו קלא הוא ושריא ואפש' דאפי' לכתחל' ל' חלה לאוסר' על הנטען כ"כ דליכא דבר מכוע' אבל בדבר מכוע' ודאי אסרי' לה לכתחלה על הנטען ואפילו לרב ולרבנן דלא איפליגו אלא בדיעבד:

תנן התם המוציא את אשתו משום שם רע כנס מהו שיוציא א"ל תניתוה הנטען מאשת איש וכו' איכא למידק מאי קא מדמי ההיא להא דנטען מאשת איש דההיא דהתם מיירי כשנמצא שם רע שאינו שם רע ושור' הדין דשריא ליה אלא גזירה דרבנן הוא שלא יחזיר מתרי טעמי דפרישו התם או משום קלקולא דלא לקלקלא היום או מחר לומר לא גרשתיה על דעת כן ונמצא גט בטל ובניה ממזרים או משום תקנת בנות ישראל שלא יהיו פרוצות בעריות ובנדרים מה שאין כן בזו דנטען מאשת איש דאיכא עדים בדבר מכוער ואולי הוא אמ' ומקיימ' באיסור ודילמא בהא הוא דאם כנס יוציא משום חשש איסורא אבל בההיא דהתם דליכא איסורא אלא תקנת' בעלמ' כנס לא יוציא ואם באנו לומר דכיון דהא והא מדרבנן היא שזה לא יחזור וזה לא יכנוס וילפי מהדדי לגבי דיעבד וכדמשמע בפשטה דלישנ' שאמרו בסמוך הכא אמור רבנן לא יכנוס ואם כנס לא יוציא הכי נמי אמור רבנן לא יחזור ואם כנס יוציא כדפרש"י ז"ל. אדרבה נדמיי' לנטען מן השפח' דכיון דמדינא שריא ליה ואע"ג דהות רננה כנס לא יוציא דברננה לא מפקי' וכ"ש הכא דאשתכח ברננה דשקר' הות והנכון שאמרו בזה דמתני' דהתם דאמר רבנן לא יחזיר סתמא איתמר ועיקר' כשלא נודע תדבר אם קול אמת אם לאו ואמור רבנן לא יחזיר משום חשש איסירה כיון שרצה להוציא ומיהו אלמוה רבנן לדינא משום קלקולא או משום תקנת בנות ישראל דאפילו נמצא שאין הדבר אמת לא יחזיר ובעיין הכא כשלא נתבר' הדבר וכנס אם מוציאי' ממנו מפני הלעז הראשון כשם שמוציאי' מן הנטען או לא ואם בזו אין מוציאים כ"ש כשנמצא (שאינו) שם רע ואם בזו מוציאים אפשר דבאידך שנמצא שאינו שם רע הדין שלא יוצי' ואשתכח דכלה מילתא דהאי דינא תליא בעיקר המשנה שאמרו לא יחזיר כשלא נתברר הדבר ולהכי מייתי למפשט ממתני' דהתם ואתא רב נחמן לומר דכיון דמנטען מפקי' ה"ה דמפקי מן הבעל ודחי דמאי קא מדמי' דמתני' דהכי קתני הוציאי' דמשמע ב"ד וב"ד בעדים מפקי מבעל וכיון דכן מפקי' מנטען שכנסה ואלו במתני' דהתם ליכא עדי טומאה ומהדרי דרב נחמן סבר דמתני' נמי הוציאה קתני כלומר דליכ' עדי טומאה ואפי' הכי מפקי' מנטען וק"ל כיון דמנטען בעי דמפשט לגבי בעל אמאי שבשה למתני' דאמר רבי לעיל להדיא דקתני הוציאו' ליפשטה ממתני' דר' דקתני בהדיא דמפקי מנטען בלא עדים וי"ל דכי אמרה רב נחמן אכתי לא איפסיק' הלכתא כר' ולהכי לא פשיטא ליה ממתני' דמתני' היא ודילמא רבנן פליגא עליה ואקשי' ואכתי מי דמי התם בועל הכא בעל כלומ' וגבי בועל הוא גנאי יותר לקיימה מבעל שהחזיר ואפילו בלא ההוא טעמא. ומהדרי דהתם אמור רבנן לא יפטרו כלומר דכיון דרבנן השוו דינם לחוש לקול שמא הוא אמת לאוסרה לכתחלה בין על הנטען או על הבעל אחר שהוציאה מדעתו הדין נותן שילמדו זה מזה כשכנסו דהא שקולים הם ויגיד עליו רעו:

והשתא ס"ד דטעמא דאסור לכתחלה דאמור שזה לא יכנוס וזה לא יוציא היינו משום דכיון דגרשה בעל אלומי קלא וכיון דגירושי' הם עיקר איסור זה הדין שוה בו לנטען לאו משום אלימי קלא דגרושי דבעל אלא משום אלומי קלא דכניס' נטען וכיון דכן גבי בעל שהחזיר ליתיה לההוא טעמא אדרבא כשהחזיר אכחשיה לקלא קמא דאמרי' קים ליה במילתא דליתיה דאין אדם רוקק בכוס ואח"כ שותהו וכן הלכתא דבעל שהחזיר לא יוציא היינו כשכנס ממש אבל לא כשקדש בלבד ומינה דכי אמרי' כנס יוציא היינו אעפ"י שהכניס' לחופה והיכ' דהחזיר בעל וחזר וגירשה אמר בירוש' שמותר להחזירה שאם לא כן אתה מוציא לעז על בניה פי' שיצא לעז על שיהו לה אחר שהחזירה וש"מ דכי ליכא בנים לא יחזיר וכן פסק הרמב"ן ז"ל:

טעמא דממדינת הים דעליה סמכינן פי' וכיון דכן חיישי' דמשקר הא בארץ ישראל דלא עליה דידיה סמכי' ישא את אשתו וא"ת והא בא"י עליה סמכי' שתנשא אשתו אע"ג דלא אמר בפני נכתב ובפני נחתם כדאיתא התם י"ל דמ"מ כיון דאי אתי בעל ומערער משגיחים ביה וישאר העד מוכחש הא מירתת ולא משקר וא"ת והא בא"י נמי אי אמר בפני נכתב ובפני נחתם כמדינת הים מהני דאי אתי בעל ומערער לא משגיחים ביה וכדאמרי' התם לא צריכת ואי עבדת מהניא וכדפי' בדוכתא בס"ד וי"ל דאין הכי נמי ותנא אורחא דמילת' נקט והכי קאמר טעמא דבמדינת הים כדין מדינת הים שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם דעל דידיה סמכי' וה"ה לא"י דכוותא הא מא"י כדין א"י וה"ה ממדינת הים דכוותה שלא אמר בפני נכתב ובפני נחתם:

והא מת דלא עלי' דידה סמכי' פי' דהא אי אתא בעל מתכחשי' והוה לן למימר דליהמן וישא את אשתו דה' מירתת כדמירתת במביא גט בארץ ישראל ולא עוד אלא דגבי מת מירתת טפי שהרי בא בעלה ואינו יכול להכחישו ולהעיז פניו בפניו והיכי קתני לא ישא איש את אשתו והא דקתני טעמא דלאו עלה דידיה סמכי' משום דאיתת' דייק' ומינסבא לאו דוקא דה"ה את"ל דטעמא דעד א' משום דבמילתא דעבידא לגלויי לא משקר דאית נמי לקושיין דהכא אלא חד טעמא מתרי טעמי דאיתמר התם נקטי' וכוותייהו בתלמודא:

ופרקי' התם ליכא כתבא ודילמא משקר אבל הכא איכא כתבא פי' דלא עבידי לזייופי שטרא וכיון דאיכא תרתי למעליות' דאיתא כתב' ועוד דלאו עליה סמכי' ואית ליה לאירתותי מבטל המכחיש ליה נאמן וישא את אשתו:

דתנן מה בין גט למיתה כתב מוכיח פי' שהנשי' שאין נאמנו' לומר מת בעלה נאמנות להביא גיטה ולהשיאה ופריך טעמא דמה בין גט למיתה כתב מוכיח וק"ל א"כ יהא נאמן לישא את אשתו אף במדינת הים משום דאיכא כתב' דהתם נאמנות להביא את גיטה ואפי' במדינת הים ואע"ג דסמכי' עליה וי"ל דאנן לא אתינן לדמויינהו לגמרי אלא דאתינן סעד וראייה דאיכא לאיפלוגי בין גט למיתה ומיהו לא דמו גט דהתם לגט דהכא דהתם כיון דמשום איבה בלחוד הוא דחיישי' לא מעיליה נפשא לשיקרא כיון דאפשר דאתי בעלה ומכחיש לה ואע"ג דאיהי מהימנא טפי מינה מ"מ חששא ומירתת' אבל הכא דחיישי' שמא יצרו תקפו ודאי כיון דעליה סמכי וליכא כתב' חיישינן דילמא משקר הא לאחר תנשא:

רשע הוא פירש ואפי' לרבא דאמר רשע וחמס בעי' בהא מודה דקריא רחמנא לרוצח רשע כדכתי' אשר הוא רשע למות וא"כ הא קרינן ביה אל תשת ידך עם רשע וכ"ת שאני עדות אשה דהקלו בה רבנן והאמר רב מנשי' גזלן דדברי תורה פסול לעדות אשה וא"ת והא במסיח לפי תומו כשר הוא כדכתב רב אלפס ז"ל בפ' האשה רבה ודין הוא דלא גרע מעכו"מז מסיח לפי תומו וא"כ לימא דמתניתין במסיח לפי תומו י"ל דדומיא דמביא גט קתני שאומר בפני נכתב ובפני נחתם דרך עדות דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משום עצמו רשע פירוש ומהימן במ"ש פלוני רבעו אבל אינו נאמן במ"ש לרצונו דבתרי גופי פלגי' דיבורא וא"ת ומ"ש מהא דאמרינן בפרק האשה שנתארמלה דעדים שאמרו כתב ידינו זה אבל אנוסי' היינו מחמת ממון אינן נאמנים במ"ש אנוסי' היינו ונימא דאנוסי' היינו מחמת נפשות וי"ל דשאני הכא כשאומר הרגתיו מעי' שהוא הרג וכי אותו פ' מת וכן שני עדויות דאפשר זה בלא זה וכיון שכן פלגי' דיבורא ואעפ"י שהעיד הכל בדיבור א' ומהימנינן ליה שמת אותו פ' אבל אין מאמיני' שהרגו הוא וכן אתה אומר כשאומר פ' רבעו לרצונו אב' כשאומרים אנוסים היינו מחמת ממון הכל עדות אחד דמחמת ממון פי' הוא לאנוסים דאלו אנוסי' היינו פי' שכן סובל או מחמת ממון או מחמת נפשות וכיון שכן לא פלגי' עדות א' לשתים להיות גורעים ומוסיפים ודורשים וא"ת והא קיי"ל דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה י"ל דהכ' מה שמעיד על עצמו שנרבע לרצונו או שהרג אינו עדות אלא הודאה ולא נתבטל כלום ממה שהוא נקרא עדות דהיינו מי שמעיד על חבירו וכדאמרי' התם גבי נמצא א' קרוב או פסול לעדות בטלה א"כ רובע יציל ופרקי במקיימים דבר הכתוב מדבר בדינא דעדים והני אינם עדים וא"ת וכי נרבע ממש לרצונו בעדים למה פסול לעדות אליבא דרבנן דהא אמרינן התם שאינו נפסל אלא בדבר של חמס שהוא רע לשמים ורע לבריות וי"ל דכל עבירה שעשה מפני הנאת גופו הרי הוא כרשע דחמס כדאמרי' התם דמודה רבא במשומד לאכול נבילות לתיאבון שהוא פסול דכפין ואכיל כפין ומסטר ה"נ לא שנא דמסהיד מפני תאותו וא"ת דהא אמרי' התם דחשוד על העריות כשר לעדות ומשמע התם דרבא סבר לה הכי כרב נחמן י"ל דהתם חשוד בעלמא ששמועתו רעה להתייחד עם העריות ועדי דבר מכוער:

והא דאמרינן דהתם עני מרי ארבעין בכתפי' וכשר היינו מפני שמלקי' על לא טובה השמועה כדאיתא במס' קדושי' אבל בועל הערוה ממש לדברי הכל פסול לעדות כיון דעביד לתיאבון וכדאמרינן ודייקא נמי דקאמר התם החשוד על העריות ולא קאמר הבא על הערוה וכדכתי' בלקוטים סנהדרי' בס"ד כל זה משיטת ר"י ז"ל הידוע בעל התוס':