ריטב"א על יבמות יא.

רש"י גריס ז"ל מאן אחרים הילודים פי' שנולדו אחר חליצה כמאן כר שמעון ובכולה סוגייא גריס רש"י ז"ל באותן שנולדו אחר החליצה או אחר הקדושין ילודים ובאותם שנולדו קודם לכן ואפי' קודם החליצה גורס נולדים ויש גורסי' להפך וכאידך גרסא מסתברא טפי דבמס' נדרים אסיקנא דלשון ילודים לשעבר משמע לאותן שנולדו כבר ולשון נולדים משמע בין על אותן שנולדו כבר בין שעתידים לילוד וכיון שא"א לתלמוד לומר על שתיהן נולדים שלא לערבב הענין ולהבדיל בין לשעבר בין להבא מיבעי לן למימר ילודים על שנולדו כבר ונולדו על אותם שנולדו אח"כ ואפשר לדברי רש"י ז"ל שהוא גורם הילודי' וכהוא שפיר משמע אפי' כשעתידים להולד כדכתיבנא. כל הבן הילוד והא דאמרי' כמאן כר' שמעון פי' דלר' שמעון דין האח שנולד אחר החליצה כדין עצמו וכשם שאם ייבם בהתר ונולד לו אח היא מותרת לאח הזה לאחר מיתתו בלא בנים כך ר"ש (סבר) כשחלץ וקדש נולד לו אח כיון דלגבי הייבם היא בלאו גרידא גם לגבי הנולד הזה הוא בלאו גרידא וחייבי לאוין בני חליצה וייבום מדאוריתא הילכך חולצת:

עמד א' מאותם שנולדו קודם החליצה וקדש אין לה עליו כלום כמאן כר"ל פי' דסבר דלגבי אחים בכרת קיימא ואין קדושין תופסי' בה וה"ה דמצי לאוקומה אף כר' יוחנן וכגון שקדשה אותם שנולדו לאחר מיתת הראשון קודם חליצה דבדידיה אף ר"י מודה שהיא בכרת אצלו דלאו שליחותא דידיה דחולץ כלל דהא לא נפק קמיה ולא חזייא ליה ואפי' לר"ש וליכא למימר ביה דאי בעי חליץ אלא דבעי לאוקומי אף בנולדים קודם מיתה ורש"י ז"ל כתב עמד א' מן הנולדים שהיו בשעת חליצת ראשון ודקשה אין לה עליו כלום כמאן כר"ל דאמר דאחים חייבים על חליצת כרת ע"כ. וה"פ עמד א' מן הנולדים קודם מיתה שהיו בשעת חליצת ראשון והא דאמרינן כמאן כרבנן דמשמע כרב' דוקא היינו משו' דאוקים לה כשנולדו אחר חליצת וקדושי' דאלו מוקים לה כשנולדו בין מיתה לחליצת קדושיה אף לר"ש ולר' יוחנן בכרת אצלו ואין לו עליו כלום:

אתמר הבא על יבמתו וחזר הוא או אחד מן האחים על צרתה וכו' פרש"י ז"ל דהאי עשה היינו מדכתיב אשר לא יבנה את בית אחיו דדרשינן במכילתיה בית א' הוא בונה ואינו בונה ב' בתים וה"ל לאו הבא מכלל עשה קאמר והקשה ר"ת ז"ל דהא גופא דקרא לאו הוא כדאיתא לעיל והיכי דיינינן מאי דנפיק מיניה לאו הבא מכלל עשה דאי כתיב ולקחה לו לאשה ויבנה את בית אחיו הוה לן למדרש וזו ודאי קושיא גדולה והוא תמה היאך נעלמה מעיני המאור הגדול רש"י זכרונו לברכה ושאר הגאונים ז"ל אך נראה לי דמשמע להו שהכתוב אמר ככה יעשה לאיש כדי שלא יבנה עוד את בית אחיו שהיה לו לבנות ומבית אחיו שהיה לו לבנות דרשינן בית אחד היה לו לבנות ולא בית בתים ועוד הקשו דלגבי אחים שלא בנה אחד מהם אלא בית אחד היכי קריא שבנה שני בתים דלחייביה בעשה ונראה כי רש"י זכרונו לברכה נשמר מזה דכיון דסבר רבי יוחאי דאידך שליחותא דכולהו עבד הרי הבית שבנה הוא כאלו בנאוהו כל האחים ומיהו אין ענין זה מתחוור ועוד הקשו עליו דאמר לקמן בפר"ג אין אחר ביאה וחליצה כלום ואוקי' משום דלאחר ביאה קם ליה בבית אחד הוא בונה וכר' עקיבא דאמר אין קידושין תופסי' בחייבי לאוין ואם אותה דחייבי עשה הוא א"כ אשכחי' לר"ע דסבר אין קידושי' בחייבי עשה ותנן נמי כוותיה ואלו אנן לא אשכחן הא בפרק אלו נערות ובמסכת קידושין אלא לר' ישבב לחוד ואפי' בר' ישבב גופי' מסתפקינן להא התם דאפשר דלאפוקי מדר' סימאי קאתי בלחוד לכ"נ לר"ת כגרסת ר"ת דלגבי חד אמר בלאו והיינו לאו ממש מדכתב אשר לא יבנה את בית אחיו כיון שלא בנה שוב לא יבנה כיון שחלץ ולא בנה כלום בין שבנה לאחד מהן דכיון שלא בנה לצרתה שוב לא יבנה ותלמודא דנקיט בפ' החולץ בית א' הוא בונה ואינו בונה שני בתים לא מבית אחיו נפקא ליה אלא כי האי טעמא נקט וה"ק אינו בונה הבית השני כיון שלא בנאם וגירס' רבותי':

אמר רב יהודה אמר רב צרת סוטה אסורה פרש"י אסורה מן התורה ופטורה מן החליצה ומן הייבום וכדנקיט רב אשי לקמן צרת אילוני' אסור' והיא פטורה לדבריו אפי' מן החליצה וכ"ש צרתה משום דבעי למנק' טומאה כתיב בה בעריות נקט לישנא דאיסורא וקסבר רב סוטה גופה מן התורה אסורה להתייבם וכיון שכן צרתה כמותה משום דכתיב בה טומאה בעריות ונקט איסור' בצרה לאשמועי' תרתי איסורה ואיסור סוטה גופה. והא דאותיב רב חסדא מדר' שמעון דקתני ביאתה או חליצה של א' מהן פוטרות צרתה פרש"י ז"ל דר"ש סבר דצרתה שרייא לייבם ואפי' לכתחלה ואע"ג דת"ק דידיה קתני אחים של זה ואחים של זה חולצת ולא מתייבמת הני מילי בסוטה גופה אבל צרתה אף (לכתחילה) מותר שמתייבמת לכתחלה אלא דסבר דלא מיפטרא משום חליצתה וביאתה דסוטה כיון דביאתה וחליצתה פסול:

א"ל רב יהודה לרב חסדא אמינא לך אנא דסוטה דאורייתא ואמרת לי את סוטה דרבנן כגון זו שהלך בעלה למדינ' הים ונשאת על פי עד א' דשריוה רבנן לאינסובי והויא כאנוס' ופריק דהכי קא מקשה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואם איתא דצרת סוטה ודאי אסורה להתייבם מן התורה והוה להו לרבנן למימר צרת סוטה דרבנן שלא תתייבם מיהת ותצא בחליצה ונימא בה חולצת מן התורה ואינה מתייבמת מדבריהם וא"ת ומהכא משמע ליה לרב חסדא מלישנא דר"ש דצרת סוטה דרבנן שריא להתייבם לכתחלה כדפרש"י ז"ל י"ל דלישנא דפוטר' צרתה הכי משמע צרתה הראויה לחליצה וייבום א"נ דהיינו רבותא דר"ש דהאי צרתה לא חזיא לכתחלה פשיט' שהוא פוטרת צרתה דאמאי לא אבל בתוס' הקשו דא"כ אמאי אצטריך למיתני סיפא והוולד ממנו אינו ממזר כלומר דל"ד שבא ממנו ואפי' הצרה הא כיון שהי' כשרה לייבום פשיטא שאין הוולד ממנו ממזר וי"ל כי רש"י ז"ל גורס שם והוולד ממנה וכן הוא בקצת נוסחי ור"ל מן הסוטה עצמה ומיהו בירושל' קרי לחליצתה פסולה ואפי' לר' שמ' והם ז"ל פי' דקושיי' הכא מדשרינן לצרה בחליצתה של סוטה ואי איתא דסוטה ודאי אינה בת חליצה כלל והוה להו לרבנן למימר דסוטה דרבנן שתהא ביאתה וחליצתה גריעא שלא תפטור צרתה כיון שהצרה כשרה ואינה סוטה אפי' מדרבנן וזו כסוטה דרב' שתהא חליצתה כמו שאינה וכאלו היא סוטה ודאי:

הדר אותי' רב יוסף מדקתני נכנסה עמו לסתר ואם מת חולצת ולא מתייבמ' אלמ' אפי' סוטה דאוריי' היא גופה עולה לייבום מן התורה ומדרבנן הוא דאינה מתייבמת וכ"ש צרתה שאינה פטורה מן החליצה ומן הייבום ופרוק דאיהו לא אמר אלא בסוטה שזינתה ונבעלה בודאי וכדמפרש ואזיל זו שיטת רש"י ז"ל והסוגיא מתפרשה יפה לפי' ז"ל גם סוגיא דשמעת קמיית' דמכילתי' הכי מדפרכי' ולרב אסי לתנינהו ואמר ולרב אסי מיעוטא למעוטי מאי וכדכתי' התם ויש שהקשו עליו התם האי משום טומא' דכתוב בה מיפטרא היא וצרתה מן החליצה ומן הייבום תקשי לן מחזיר גרושתו לר' יוסף בן כפר דכתיב ביה טומאה ואפילו הכי בצרתה חולצ' כדאית' לקמן בשמעתין ועוד דכמה שקלינן וטרינן על מתני' דנכנס עמו בסתר דמייתי' לעיל דפרכי' ותתייבם יבומי כלו' דהא אין בה ליבם שוה איסור ופרקי' והלכה והיתה לאיש אחר ולא לייבם כלו' ורחמנ' אסרה על היבם ודלעיל מיניה קאי דכתי' כי מצא בה ערות דבר והקשו. א"ה חליצה נמי לא תבעי פי' דהא אמרת דמדאוריית' אינו עולה לייבום כלל א"ל רב יוסף אילו אתו לבעל מי לא בעיא גיטא מניה ה"נ בעיא חליצה מניה פי' ולא אסרה הכתוב אלא בעון חייבי לאוין בבעל עצמו ואסור' בביא' שניה ורבנן גזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ולפי' חולצת ואע"ג דההיא בסוטת ספק איתמר ואילו רב יהודה לא אמר אלא בסוטת ודאי כדאיתא הכא מ"מ כללא כייל רב יוסף דכל דבעיא גיטה מבעל בעי' חליצה מיבם ואלו סוטת ודאי גיט' בעי' מבעל ועוד שהמקר' ההוא אפי' על סוטה ודאי נאמר ועליה קאי אשר לא הוטמא' הכתוב בסוף הפרשה אליבא דרבנן וכדאית' לקמן ויש מתרצי' מרבותי ז"ל לית ליה האי דרב יוסף וס"ל דכי כתיב והית' לאיש אחר ולא ליבם גבי סוטה ודאי היא ולא ליבם כלל ושלא תהא עולה לייבום כלל וכיון דכן וכתיב בה טומא' בעריות עושה צרת' כמות' ומעתה לא תיקשי נמי הא דמחזיר גרושתו לרב יוסף בן כפר דהת' היא גופה לא אסרה הכתוב על היבם וכיון דכן טומאה דכתב בה די לאוסרה בביאה שניה ולעשות צרתה כמותה שלא תתייבם וי"מ דרב יהודה אמר צרת סוטה אסורה להתייבם קאמר אבל צריכא חליצה ואפי' היא עצמה דחייבי לאוין בעלמא היא וטומא' דכתיב בה היינו לעשות צרתה כמותה לאוסרה בביאה שניה מדאוריית' בחייבי לאוין והא דפרכי' משמעת' קמייתא ולרב ולר' אסי ליתנייהו אגב ריהטא דרב אסי נקטי' דרב והא דאותיב רב חסדא מדר"ש מפרשי' כפירש"י ז"ל דשרי צרתה להתייבם וליכא למימר אדמותבי' מר"ש נסייעיה מדתנא קמא דקתני חולצין ולא מתייבמים שכבר פירש"י ז"ל דבדידי' הוא דפליגי רבנן אבל בצרתה מודו דשרייא להתייבם ואפי' מדרבנן והא דמותיב רב יוסף מדנכנס עמו לסתר הכי קא מותב דכיון דלא קתני היא או צרתה חולצת מכלל דהוא חולצת אבל צרתה או חולצת או מתייבמת וזו שיטת מהר"א הלוי ז"ל והדבר תמוה מה ענין (ז"ה) רב עם רב אסי דלנקטה בשמעתא קמייתא אגב דידיה בטיעותא: