ריטב"א על יבמות קיג.

ואלו חרשת לא אכלה פי' לא אכלה אפי' בתרומה דרבנן מדתני לה גבי קטנה ובודאי דר"מ בתרומה דרבנן הוא דקתני שהיא אוכלה דאלו בתרומה דאורייתא לא אכלה בנשואי' דרבנן ואפי' למ"ד קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצוין להפרישו מ"מ אין אומרי' לו קום אכול וכדאמרי' לקמן בקטן העושה על דעת אביו וכדבעי' למימר לקמן בס"ד וכי קתני אוכלת בתרומת משמע שאוכלת ברשות ב"ד ומניחין לפניה ואוכלת והא דמייתי לקמן בגמ' על פסק' דקטנה אוכלת בתרומה שקלא וטריא דקטן אוכל נבלות לאו משום דמתני' מיירי בקטן אוכל נבלות אלא דלפי שהקלו חכמים בנשואי קטנה להאכילה בידים תרומה של דבריהם הביאו דין קטן האוכל נבילות מעצמו אין ב"ד מצוין להפרישו ואף אלו לא נתמה אם האכילו לקטן איסורי' של דבריהם משום תקנתא ולא חשו דילמא אכלה מנפש' מתרומ' דאוריית' דהא כי אכלה נמי קטן אוכל נבלות הוא ולמאן דסבר אין ב"ד מצוין להפרישו ניחא ולמ"ד מצוין להפרי' הכא מחתינ' לספק' משום תקנת' כנ"ל:

גזירה שמא יאכיל חרש בפקחת פי' וא"ה צריכי' אנו לגזירה דשמא יאכיל חרש בחרשית דאילו פקח בחרשת לא מיחלפ' ביה פקחית בחרשת כי ב' הפכים הם ואע"ג דפקח מאכיל החרש משום דעדיף מינה ונגרר' אחריו והיא כעבדו ושפחתו ולא יאכילו חרש פקחת דעדיפא מיניה ואינה נגררת אחריו גזרו פקח בחרשת אטו חרש בחרשת שהן שוין ואז נגררת אחריו וכיון דאיכא חרש שהוא מאכיל תו לא דייקי בין חרש לחרש ואכיל גם חרש בפקחת וכ"נ מפרש"י ז"ל:

גזירה דילמא אתי למיכלה בתרומה דאורייתא ופי' ואע"ג דדמיא גזירה לגזירה כלה חדא גזירה היא ובקטנה ליכא למיגזר אטו קטן בגדולה דהא לא תיקון רבנן נשואי' לקמן כלל:

ממאנת הוא דלית לה כתובה ואע"ג דהא מיתניא במתני' בהדיא ניחא ליה לתלמודא טפי לאתויי מדיוקא דמתני' מפני שרצה ליזוק בנכסיו פי' ואין בעל השוטה יכול לטעון מתנה בטעות הוה כי סבור הייתי שהיה ליה עליה נשואין מדרבנן:

טעמא דרצה וכו' והא דלא דייק לה מרישא דאפי' חרש בפקחת לא תקינו לה כתובה וכ"ש חרש בפקחת דגריעא י"ל דניחא ליה טפי לאתויי מדיוקא דחרשת גופא דסיפא:

יותר ממה שאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא פי' ואפי' בלא כתובה כי הכא וא"ת והרי אמרו אסור לאדם להשהות את אשתו אפי' שעה א' בלא כתובה י"ל דהתם הוא בפקחין דהוו בני כתובה וכי לא כתבי נראה להם כבעיל' זנות אבל כל היכא דאיהו דלאו בר מיכתב לא קפדה עליה ואע"ג דאיהי פקחת ואין צ"ל בלא קפידה היכא דהוי חרשת בפקח וזה ברור:

אלו רצה שפחה לשמשו מי לא זבנינן ליה כ"ש הכא דאיכ' תרתי פי' דאע"ג דרבנן לא תקינו כתובה מ"מ ב"ד אביהן של חרשי' והם רשאי' לקיים כתוב' לאשתו על נכסיו אם רואים שאינו מוצא אשה וכשם שמפקיחי' בשאר ענייניו לוקחים אשה לשמשו ומכאן אתה דן לקטנה יתומה שיש רשות לב"ד לפסוק על נכסיה נדוני' הראויה לה להנשא לבעל ההגון לה ולא עוד אלא שיכוף להתקי' על נכסיה שאם תמאן שתפסיד נדוניא דכל שהוא לתקנתא ולתועלת יש להם רשות בנכסים אבל קטן ושוטה שאין לו נשואי' אפשר שאין להם רשות בכך דנשואין אין כאן וכתובה אין כאן מ"מ אם הוא כתב לה ורצה ליזוק נכסיו אפשר שאין מבטלי' דבריו והא דקתני לעיל חרש ושוטה שנשאו נשים פקחות אין להם עליהם כלום ההיא כשלא כתבו לה ואין להם עליו כלום מתקנתא דרבנן דהא גבי חרש אם כתב לה מהני כי היכי דמהני כשכתבו לו ב"ד. ומסתברא דשוטה וחרש וקטן אעפ"י שכתבו אין מעשיהם כלום שאין מעשיהם כלום בחוב ומשא ומתן בעלמא וסתמא קתני לעיל שאין עליהם כלום ואעפ"י שכתבו להם דאי לא ניחא חרש אבל שוטה כיון דלא תקון ליה נשואין פשיטא שאין להם כתובה מתקנת' דרבנן. הילכך אין לנו אלא כשכתבו ב"ד קיום כתובה בשביל חרש דתקון ליה רבנן נשואי' אבל כתו' חרש אינה כלום ואין צ"ל דלשוטה וקטן אין להם עליו כלום לא על ידיהם ולא ע"י ב"ד:

הוא דאמר כר' אלעזר הלשון הזה הוא זר דבעלמא אמרי' הכא כדמותבי' לאמורא משום תנא ואמרי' אע"ג דהא מתני' או מתניתא פליגא עליה הוא דאמר כפלו' תנא ואלו הכא אתי לסיועי מהאי תנא ואמרי' דדילמא האי תנא לא מסיע' ליה דאיהו בשיטתא דאידך תנא אזיל וזה מלשונות שמתחלף ענינם בתלמוד: