ריטב"א על יבמות קב.

אמר רבא גר דן את חבירו פרש"י ז"ל דן את חבירו בדיני נפשות דאלו ד"מ אפי' לישראל הוא דן כדתנן בסנהדרין הכל כשרים לדון דיני ממונות ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות ואמרי' בגמ' הכל כשרים לאתויי גר ומשמע ליה לרבי ז"ל דההיא לאתויי גר גמור אמרי' שאין אביו ואמו מישראל שכשר לדיני ממונות ופסול לדיני נפשות עד שתהא אמו מישראל והיינו דפרש"י זכרונו לברכה הכא כולה מימרא בדיני נפשות שאם הוא גר גמור דן את חבירו ואם היתה אמו מישראל דן אפי' לישראל דיני נפשות ואין פי' מחוור דהא חזינן בקדושי' דאפי' ריש כורי דמתא לא מנינן גר שתהא אמו מישראל והיאך יכשרנו הכתוב לדיני ממנות מי גריעי דיני ממונות דבעינן סמוכים מדאורייתא משאר מנויין ושררותא דמתא ועוד הא על כרחך אין ממנין מלך עד שיהא אביו ואמו מישראל וכדרבינן בקרב אחיך מן המיוחסים שבקרב אחיך וכדמוכח בסוטה בעובדא דאגריפס וכדפי' רש"י זכרונו לברכה התם והיאך יהא מנוי מלך חמור מסנהדרי' גדולה החמורה ועוד היאך תהא חליצה חמורה מדיני נפשות וכי תעלה זו על דעתך שתהא סנהדרין פסולה לחליצה ועוד היאך גרע דינו של גר גמור מדינו של שור דבעי' בג' ואין גר גמור דן אותו אפי' לדעת רש"י ז"ל כדאי' בסנהדרין דהנכון דהכא בדיני ממון איירי וגר דן את חבירו ד"מ מש"כ לישראל עד שיהא אמו מישראל דלא גרע משאר משימות והא דאמרי' התם הכל כשרים לאתויי גר שאמו מישראל לאתויי שדן את חבירו מיהת בדיני ממונות ואינו דן בדיני נפשות עד שיהא אביו ואמו מישראל וא"ת והא דתנן בסנהדרי' ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון ואמרי' בגמ' לאתויי סומא בא' מעיניו ואימא לאתויי גר גמור שכשר להעיד ואינו כשר לדון וי"ל דלא פסיקא ליה כיון שכשר לדון את חבירו מיהת:

שנאמר ונקרא שמו בישראל וא"ת ואכתי נימא דאתא למעוטי גר גמור שהיא כשר לדיני ממונות לדעת רש"י ז"ל וי"ל דבישראל לא משמע אלא ישראל גמור מכל צד וכדפרש"י ז"ל ואיכא נסחי דגרסי תרי בישראל כתיבי וה"פ חד לרבות הדיוטות כדאי' לעיל וחד לאתויי גרים:

איכא בנייהו מנעל לכתחלה פי' אליבא דרבא אין חולצי' בו עד שיבא אליהו ויאמר שחולצים בו וכדפרש"י זכרונו לברכה:

גירסת רש"י והתורה אמרה נעלו ולא מנעלו וכתב רש"י ז"ל דלא גרסי' לה שאין מנעל בכל התורה ובלשון חכמים שחלקו בין מנעל לסנדל ובתו' פי' לקיים גירסת הקו' דה"ק דנעלו משמע כדרך שהיה דרכם לנעול ורוב מנעליהם היו סנדלי':

אמרתי לו א"כ מה ראה ר"מ לומר חליצה כשרה וכו' ותנאי דנקטינן היינו ת"ק דבריתא ור' יעקב אליבא דר"מ דת"ק אמר חליצה כשרה בדיעבד ור' יעקב משמו של ר"מ אומר חולצים בו לכתחלה אבל ר"י לא משני ליה בתנאי דאיהו אתמוהי אתמה כיון דר' יהודה לא חליץ במנעל לעולם מחמת שום דוחק היאך מתיר זה ר"מ כלל וא"נ פסיל ר' יוסי אפי' בדיעבד מ"מ אנן לא מייתי' תנאי אלא בפלוגתא דאמוראי דפליגי שמנעל לכתחלה בלחוד. ובירושלמי הביאו המעשה הזה בלשון אחר וכך אמר לו במנעל או בסנדל אמר לו וכי יש סנדל במקומנו אמרתי לו ומה ראה ר"מ לומר שאין חולצי' במנעל ויש שהיו למדין מכאן דכל היכא דאין סנדל מצוי חולצי' במנעל אפי' לכתחלה לד"ה מדקאמר וכי יש סנדל במקומינו וכן כתב ר"ה ז"ל והרב בעל העיטו' אבל ה"ה הרמב"ן ז"ל היה אומר דאדרבה כיון דאמר ליה יש סנדל במקומנו ואפי' הכי מתמה עליו רבי יוסי לומר מה ראה ר"מ לומר שאין חולצי' בו מכלל דלר"מ אין חולצי' במנעל אפי' במקום שאין סנדל וכן עיקר ובענין מנעל וסנדל פרש"י דמנעל הוא של עור רך כעין שלנו וסנדל של עור שלוק קשה וכו' ומז"ל מפרש בשם רבותיו ז"ל וכן כתבו קצת המפרשים דמנעל הוא מב' חתיכות או ג' כעין שלנו ויש לו פנתא ועקב והסנדל כלו מחתיכה א' וראוי לחוש לשתיהן:

מ"ט משום דה"ל פנתא מעל וארקתא מעל דמעל פרש"י ז"ל כי המנעל כופלי רצועותיו על אזניו והם כשני נעלים זה על גבי זה אבל סנדל אין כופלי' וקושרין רצועותיו על אזניו שהרי קשה הוא ואין הרצועה דוחקתו אלא בשפת פיו יש כמין קשר וקושרו על שוקיו כדי לקצר את פיו ואין מחוור והנכון כי המנעל הוא משתי חתיכות כי הפנתא הוא מנעל וארקתא מעל דמעל מה שאין כן בסנדל כי הוא כלו חתיכה א':

א"ה אפי' דיעבד נמי אלא גזירה משום מנעל מרופט פי' מנעל הקרוע קצת ועומד פיו פתוח ופרש"י ז"ל כי המנעל מתוך שהוא דבר רך אע"פ שהוא מרופט מתיישב עלהרגל ויבא לחלוץ בו והוא פסול לחליצ' שאין תורת נעל עליו אבל סנדל שהוא קשה ואינו מתיישב על הרגל ליכא למגזר ולאידך פי המנעל מתוך שהוא של שני חתיכות אע"פ שהוא מרופט ראוי לנעלו מש"כ בסנדל:

א"נ משום חצי מנעל פי' דחצי מנעל יבא לנעול אותו כי אע"פ שלא יהא לו פנתא הרי יש לו שולים מש"כ בסנדל שאין ראוי לנעלו וליכא למגזר ביה וגם לפרש"י ז"ל מתוך שהוא קש' ואינו חשוב אין נועלי' חצי סנדל ואינו עומד ברגל כלל:

לאו דחמיתי' וכו' פי' שנצי ב' הרצועות או דקות וקצרות שעושי' בשפת המנעל או הסנדל לקשרו על השוק וי"א שהם קרסי' שאנו עושי' במנעלים וסנדלא דטייעי הוא שרצועותיו גדולו' ורחבות לכופלן על הרגל והא דקאמר והאי דידן קטרי ביה מתנא פי' רצועה של עור או של שער דשל גמי ודאי לא כדאיתא לקמן והיה מנהגם לעשות בו קרסי' בפיו כדי לחבר שתי שפתות הנעל ועל כל זה אינו מתהדק ברגל ולכן היה צריך מלבד הקרסים רצועה אחת או שתים לכפל עליו להדקו. וכיון דקיימא לן שאין חולצים במנעל לכתחלה ואפילו במקום שאין סנדל מצוי כדכתיבנא לעיל ראוי לעשות סנדל לחליצה מעור שלוק וקשה ולעשותו חתיכה אחת ועל שפתו קרסים שיכנסו בשפה האחרת בחורים עשויין שם ועוד ב' רצועו' ארוכות א' מכאן וא' מכאן תחת הקרסי' או עליהם כדי לקשור הסנדל יפה ולחברו לשוק שתוכל כל א' ליכפל ב' פעמי' ושמעתי מה' הר"ם כי הסנדל שהיו נוהגי' חכמי נרבונא הובא לפני רבי' רבו ז"ל לצורך חליצה והיו הרצועות מגוף המנעל ואינם תפירות שם וגם רצועות שתפרום שם כי היה מקשה ממנו כדי להיות הסנדל עור א' ונרא' שזו חומר' יתיר' דע"כ לא איסתפק' לן לקמן אלא בתרסיותיו של שער והנהו מסתמא אינם מגופו אלמא דכותא של עור כשרים בלא ספק ובשל שער נמי איפשיטא לן ולעיל נמי אמרי' דקס"ד דארקת' מעל דמעל אלמא אינה מעצמו של מנעל ובתפירה נמי דוקא בחוט של פשתן אסרו הא של עור דומיא דפשתן שאינו מעצמו של מנעל שרי ואריך ואין בזה בית מיחוש ומיהו ראוי לחוש לדבר למעשה כל מה שאפשר:

הא שמטה היא חליצתה כשרה. רוב הרגל אין רוב העקב לא פי' דמסתמא לא פסלו במה ששומט' הוא אלא כשעש' דבר חשוב ש"ד דגבי דידה חשוב מעשה:

אלימא דלשפתי' לעלאי וקאי תתאי מעל אמ' רחמנא ולא מעל דמעל ושמעי' מינה שאם חלץ במנעל שעל בתי שוקי' לא יצא דמעל דמעל הוא:

או דילמא גלויי כרעא בעיא וליכא פי' וש"מ שאם חלצה ב' בין בבת א' בין בזה אחר זה כשרה חליצתה כיון ששניה' של עור דהא איכא חליצה וגלויי כרעא ואפי' בזה אחר זה ושחלץ התחתון באחרונה נהי דלא הויא חליצת העליון חליצה חליצת תחתון חליצ' והוא שיהא מהודק יפה וכמ"ש שאם היו ב' סנדלים כפולי' תפורים כא' שיוצא בו וכשם שיצאה באנפליא של בגד מחופה עור כדאית' לקמן אבל בירושלמי אמרו חלצה באנפליא אית תנא תני חליצת' כשרה ואית תנא תני חליצתה פסולה. מ"ד כשרה כשהיתה אנפליא של בגד במנעל של עור פי' שנעשה הבגד טפל לעור והם מנעל א' ומ"ד פסולה כשהיתה אנפליא של עור פירוש שאין הפנימי טפל לעליון וה"ל מעל דמעל וזה חולק עם התלמוד שלנו ואגמ' דילן סמכי':